בגיל 35 ולאחר נישואים שלא צלחו, החליט רועי אלפסי להתחיל מסע בהודו הרחוקה. תחושת העבדות שליוותה אותו והשגרה המחייבת, הביאו אותו לחפש קצת חופש והרבה תשובות ללא מעט שאלות. חודש וחצי של מסע לרוחניות וחופש, לצד נופים מהממים. הדרך חזרה לשגרה עדיין לא נראית באופק. “לכל אחד מאתנו יש את תחושת השעבוד והעבדות למשהו שהוא יכול היה לשנות ולהעניק לחייו הוויה חופשית יותר בעולם הזמני בו אנו נמצאים“

 

רועי אלפסי

 

אביב הגיע פסח בא. חג הפסח, או בשמו הנוסף והאהוב עלי יותר “חג החירות”, הוא החג המשמעותי ביותר בלוח השנה העברי לטעמי. המשמעות של סיפור יציאת מצרים, בין אם מאמינים בסיפור ובין אם לאו, היא אחת החזקות והחשובות שאדם יכול להעניק לעצמו. מעבדות – לחירות. וואו, כמה גבות הרמתי שהחלטתי בגיל 35 ולאחר נישואים כושלים לעזוב את העבודה, לוותר על הצעת עבודה מעולה במרכז, לוותר על “החובה” להינשא שוב ולהביא ילדים לעולם בהקדם האפשרי (כי כך נהוג לרוב בגילי – הם אומרים) לארוז מוצ’ילה ולכרטס צד אחד להודו הרחוקה ללא יעד וללא תאריך חזרה. הודו- לַשַם, כי טוב. הודו תסדר לי את הכל. כך אני רוצה להאמין. תרגיע את הקוצים בתחת, תשקיט את תחנות הרדיו שכל הזמן עובדות במוח, תזין את יצר ההרפתקנות והסקרנות, ובעיקר תרפא לי את הלב השבור. כל כך הרבה ציפיות מתת יבשת אחת, והיא אפילו לא יודעת אם תוכל למלא את כל הציפיות הללו, בטח שלא במספר חודשים.

 

לכל אחד מאתנו יש את תחושת השעבוד והעבדות למשהו שהוא יכול היה לשנות ולהעניק לחייו, הוויה חופשית יותר בעולם הזמני בו אנו נמצאים. הכל החל לאחר הגירושים, הקירות במשרד החלו ללחוץ, המחשבה על השעבוד לבנקים ולהלוואות, על עבודה שלא בטוח תורמת לעולם הקשוח הזה אהבה יתרה ואור גדול יותר, על הלב שלא יכול היה לשאת יותר את המחייה בתנאים שההמון הציב לנו לפני מאות שנים: מרוץ אחר הכסף לרווחת המשפחה, מרוץ אחר השעון, מרוץ החיים.

 

כשהחלטתי לטוס להודו, החלטתי לצאת למסע. מסע של ריפוי. ריפוי מנורמות החברתיות, מאזורי הנוחות שלי, מהציפיות שלי, מהאגו. לאחר שנים של זוגיות – בית – עבודה, לראשונה בחיי ללא מסגרת. החיפוש שלי הוא אחרי אמת, אמת פנימית, שינוי התפיסה והתודעה שה”מערכת” הטמיעה בי כל כך הרבה שנים. למה הודו? כי קראתי שלא מעט אנשים חזרו משם “מוארים” ושלווים, מלאי תובנות ומין איזה שקט פנימי מהסוג שלא מוצאים בארצות אחרות, וכי דמיינתי את עצמי קורא ספר בקצהו של צוק שסביבי רק שקט וטבע – חיבור מלא לעצמי.

 

את המסע שלי התחלתי בראג’סטן, אך האמת שקצרה היריעה מלהסביר על מדינה שמעבר לקבלת פרופורציות למחייה בעוני מטורף, שאין אתם יכולים לתאר, לא העניקה לי יותר מדי. לאחר שביקרתי יומיים בג’ייפור בירת ראג’סטן, המשכתי הלאה לעיירה בונדי, שם התחברתי עם אקסיי, בחור בן 28 שעובד כטבח בגסטהאוס בו לנתי. לאחר שיחות לילה בהם פרק לי את עברו וילדותו, החליט לקחת אותי לכפר בו הוריו גרים. העוני היה החלק המובן מאליו, ידעתי שזה מה שאני אראה, מה שלא ציפיתי הוא שמחת החיים וההשלמה עם מה שיש אותה חשתי ביום אחד בכפר. רצים לי בראש הצער והמועקה מזה שצ’ק חוזר או הוראת קבע לא כובדה… ואז נופלת התובנה שזה הכל הבל הבלים, כפי שאמר קהלת. אנחנו רוצים מעל לאפשר רוצים תמיד יותר. אם רגע נעצור, נחיה בהתאם ליכולת נמוכה ככל שתהיה, אבל נסתפק ונאמר תודה על מה שיש, אז כל יום יהיה מלא בשמחה ויפנה מקום וזמן להעניק אהבה במקום מרמור. בכפר של אקסיי הדברים היו ברורים לי. אתם מבינים? מעבדות לחירות זה משהו שכל אחד מאתנו יכול לעשות בכל רגע ובכל יום, אם רק נשנה את התפיסה, נהיה חופשיים מתחושות של צער ומרמור, נדחה את החושך ובין רגע נפיץ יותר אור.

 

לאחר מספר ימים בבונדי ומספר ימים באודייפור, שם אכלתי את הקינוח הכי טעים של “hallo to the qwin”, הגענו לעיירה הקדושה פושקר, לרגל חגיגות ההולי הצבעוני – בדיוק במקביל לחגיגות פורים בארץ. בפושקר אני פוגש את עדן בת ה-22, שהפכה בפושקר להיות לי לאחות. שלושה שבועות יחד לפנינו, בהם נגיע לרישיקש, ניקח חלק בחוויית אשרם מטורפת ונכיר חברים מכל העולם יחד. פושקר היא עיר קטנה במדינת רג’סטאן המדברית, והיא ממוקמת על אגם שנחשב בעיניי ההודים לקדוש. אנחנו מצטרפים להקפות שלהם בשקיעה סביב האגם. סביבנו נשים, גברים וילדים, פושטים את הבגדים ונכנסים להיטהר במים. ואנחנו מפלסים דרך ברגליים יחפות, מתרשמים ממנהג ההינדים המקומיים. הימים עוברים, החלטתי לעשות קעקוע חדש אצל צמד חברים במרכז העיירה. ההולי מתקרב, בכל ערב ישנם להקת מתופפים בסגנון מקומי, מבשרים על בוא ההולי.

 

ההולי הגיע. יצאנו לרחובות בלבוש לבן, המנהג הוא שלוקחים אבקת צבע בשתי הידיים, מורחים לעובר האורך בלחיים ומברכים “הולי שמח”. בתחילת היום כולם מגיעים אלינו ומורחים אותנו, ולרגע נראה לך שאתה שחקן הוליוודי שמקבל תשומת לב מכל הודי שמתעקש לקבל סלפי לאחר שבירך אותך. בהמשך הייתה מסיבת טראנס מלאה בצבעים וחוויה חד פעמית של חופש ושחרור.

 

 

החלק הראשון והאמיתי במסע שלי עומד להתחיל: ההגעה לעיר רישיקש, בירת הרוחניות, המדיטציה והיוגה בהודו. כל כך הרבה רוחניות בתוכי, שרק מחכה להתפרץ, לקבל כלים והכוונה. את היומיים הראשונים ביליתי עם חברים ישראלים, רפטינג בנהר וביקור בבית חב”ד. התחושה מתחילה להגיע- אולי זה נהר הגנגה הקדוש להינדים או האווירה הכללית בעיר, תחושה של הגיע הזמן לספוג את הרוח שיש לעיר הזו להציע. עדן ואני נרשמנו לאשרם הממוקם כ-10 קילומטרים מהעיר ויושב על צלע ההר ממש מעל נהר הגנגס. ניתוק מלא מהעיר הסואנת והמתוירת מדי לעיתים. שבוע באשרם שינה את הכל. סדר יום בו מתעוררים בחמש וחצי בבוקר למדיטציה, יוגה פעמיים ביום, שלוש ארוחות ביום (אורז ועדשים בכל יום), שירה משותפת של מנטרות וטיולים לטבע הסמוך והכל עם 50 חברים חדשים מכל העולם.

 

חלקם שמרו על שתיקה מוחלטת לכל אורך השבוע. האשרם לימד אותי לחיות בפשטות ולהגיד תודה בכל יום על מה שיש. למדתי שאפשר לייצר אינטרקציה ולחבב אנשים ממבטים וחיוכים והדיבור הוא לא בהכרח החלק המרכזי. באופן לא מוסבר סיימתי את השהייה באשרם האינטנסיבי הזה, כשהלב פתוח לרווחה, והמקומות היותר חשוכים בי נמלאו עכשיו שיטפונות של אור וחמלה.

 

האשרם ניקה את מרבית האגו והסוציומטיות. ואולי לא פחות חשוב, האשרם חיבר אותי לחברים מכל העולם, כמו סטיב מניו זילנד שהעניק לי צמיד חברות, מארצ’ה וייפ המדהימות מהולנד שהשביעו אותי שאגיע לביקור באמסטרדם, יאן מווילס שהמשיך איתי את הטיול והפך לאח, בכר מגרמניה שבלעדיה השהות באשרם כנראה הייתה אחרת. האשרם הסתיים, חזרתי לרישיקש והמסע חייב להמשיך.

 

 

כל כך הרבה דברים קרו מאז האשרם, באמת שקצרה היריעה, אז אספר על כשעתיים טיפוס בתוך יער, במעלה ההר. הליכה אל הלא נודע שבקצהו חיכתה לנו הפתעה כ”כ שונה מהחיים כפי שאנחנו מכירים. צהריים שטופי שמש באותו היום, חברתי למסע, ייפ ההולנדית ופסקל גם הוא מהולנד ואנוכי, החלטנו לצעוד לשני מפלים, במרחק של כ-3 ק”מ מרישיקש. כביש סלול ומפותל מוביל למפלים. שלל מכוניות ואופנועים צופרים חלפו על פנינו, קופים בצידי הדרך, פרפרים בגדלים ובצבעים שונים ריחפו סביבנו. יובלים ומפלונים קטנים חצו את דרכנו ונשפכו אל הגנגס. עברנו מפל אחד הומה גברים הודים רוחצים ובעיקר בוהים, והמשכנו ללכת. שלט בהינדית, בתחילתו של שביל עפר קטן משך את עיניינו. הבנו רק את שכתוב בשפה בינ”ל- 4 ק”מ וחץ המורה כלפי מעלה. הלכנו בעקבות החץ, אל לב לבו של יער ירוק שהזכיר לי סצנות מתוך הסרט “אפוקליפסה עכשיו”- עצי דקל תמירים, סבך צמחיה ודרך שעולה ועולה. ככל שאנחנו עולים, הזיעה ניגרת עוד ועוד, אך כל טיפת זיעה שווה את הנוף ההולך ונפרס לפנינו. מולנו נישאים הרים ירוקים. בין ההרים מתפתל הגנגס אפור, חום ומימיו סוערים. רישיקש, על מכוניותיה הצופרות, בתיה וגשריה, הופכים לנקודה זעירה בנוף. פסקל מחליט שכדאי לעלות לקצה ההר, 1,000 מטר גובה וטיפוס של שעה וחצי מחוץ לדרך הרשמית אל הלא נודע. התחלנו מטפסים על ההר. כל מעידה או צעד לא נכון, יביא עמו ככל הנראה את הסוף. שעה וחצי של טיפוס שבחלקו היה מאתגר במיוחד, ולבסוף הגענו לקצה, כשהפתעה ענקית מחכה לנו – מערה ענקית עתיקה מאוד וריקה. ללא היסוס אספנו עצים, הדלקנו מדורה והתחלנו לפזז מנטרות, תוך שאנו מלאי תקווה שהמערה לא שייכת לאחד הטייגרים שאנו יודעים שנמצאים באזור. התחושה היא תחושת ניצחון, שוב הוצאתי עצמי מאזור הנוחות ויכולתי לאתגר ולקושי.

 

לאחר כמעט חודש ברישיקש יצאתי קצת אחר. אין ספק שחל שינוי בהוויה הפנימית, אני כבר לא לעצמי וקצת לאחרים, אני לאחרים וקצת לעצמי. החופש, חוסר המחויבות, היכולת לזרום עם הסקרנות, רק עכשיו הבנתי שזה מה שמאפשר לכולם פה להתנהג כמו ילדים. לשם שינוי, הסקרנות ולא המחויבות מנתבת את היומיום. פתאום המחשבות האובססיביות של מה אנחנו רוצים, או מה מצפים מאתנו להיות, מפנות מקום למה היינו פעם, מה חסר לילד המתולתל עם הצחוק המתגלגל. אני נזכר כמה חופש ואהבה הענקנו לעצמנו פעם, לפני שכיסינו הכל בשכבות של פחדים. הפחד להיכשל, הפחד להצליח, הפחד מדחייה, מזה שאנחנו אף פעם לא בדיוק במקום שחשבנו שנהיה בו. באיזה שלב הפסקנו לעשות לעצמנו פרצופים במראה? למה אפילו כשאנחנו לבד בחדר- כן. באמת אף אחד לא רואה- אנחנו כבר לא משתוללים, צוחקים, רוקדים, שוכבים על הרצפה וממררים בבכי? מה יש במקום הזה, עמוק בפנים, שנראה לנו כמו המקום הכי בטוח להפקיד בו כל כך הרבה מהרגשות שלנו? כמה אנחנו משקיעים במשחקים מיותרים. אנחנו קשים להשגה, קשים לפיצוח, קשים להבנה, קשים לריצוי, העיקר שנראה לעולם שאנחנו לא פראיירים, העיקר שמי שמולנו יחשוב שאנחנו בלתי מנוצחים. שלא יראה את החולשה. ובכן, תודה לך רישיקש. תודה לך שנטלת ממני את שכבות הפחד וריצוי הסביבה ותודה לך שהענקת לי את עצמי בחזרה. מהיום תוכל לעקוף אותי בכביש, תוכל להיות לפני בתור, אם תכעס אני ארגיע, אם חושך אני האור.

 

 

ככל הנראה לא תהיה ברירה ואני אאלץ לשוב למרוץ החיים, אבל הפעם זה יהיה בתנאים שלי ולא בתנאים שמכתיבה המערכת שבראש ובראשונה משעבדת אותך אליה ונוטלת ממך את האפשרות לממש את ההוויה הפנימית שלך. המסע לא הסתיים. אני ממשיך לצפון- עוד מחכה לי טרק בן 21 ימים בהימלאיה, מלא באתגרים ונופים מרהיבים ממנאלי ללה. ההתנדבות בבית יתומים עם חבריי ההולנדים, ככל הנראה תהווה חוויה מיוחדת נוספת. הודו השאירה אותי פתוח לכל מה שיגיע, ליהנות מכל רגע בחיים. אני קשור יותר לטבע, עם לב פתוח ומוכן לאתגרים הבאים של החיים. אני מסיים במילים משירו של אביב גפן, יומן מסע:

 

מגע הרוך גובר על המכה

רושם בתוך יומן מסע

כולנו עשויים אבק של אהבה

רושם בתוך יומן מסע

 

מביטים למעלה ונושאים תפילות

כשבינתיים שוכחים

שהמשמעות לחיות

היא לשאול את השאלות ולענות

 

אני ממשיך את המסע שלי לחפש תשובות לשאלות שאני עדיין לא יודע, אבל בטוח שהם יצוצו ככל שהימים יעברו. אני מאחל לכל בית ישראל בכלל, ולכל תושבי הגליל העליון בפרט חג חירות שמח. שתזכו לשאול את השאלות ולמצוא את התשובות, שתזכו להפיץ אהבה ואור, וביחד נהפוך את העולם הזמני שלנו למקום קצת יותר נעים למחייה.