לא יעזור כלום,
אוהבת את המדינה הזו!
אני אוהבת אותה מ- 1948, כשהקימו אותה בני נוער שנמאס להם להיות פליטים.
אוהבת את זה שצריך לבחור בה כל יום מחדש, את זה שאני גרה מטר וחצי מהגבול ועוזרת ל ה ג ד י ר אותו, ועוד יותר אוהבת את הביטחון העצמי המופרז שפיתחנו בין המלחמות. כי בנינו, מי שחי במציאות כמו שלנו אי אפשר לחרטט אותו. אז שיזוזו!
אוהבת את זה ששום דבר לא מספיק טוב בשבילנו ושחוסר שביעות הרצון הלאומי דוחף אותנו לשנות ולשפר. ואוהבת שבדרך כלל יוצא לנו יותר טוב ממה שאפילו א נ ח נ ו חשבנו שאנחנו מסוגלים.
לא יעזור כלום,
אוהבת את המדינה הזו!
מתה על זה שכשאני נוסעת ממטולה לאילת, שזה כולה 500 קילומטר ושייבה, מתחלפים נופים כאילו מינימום חציתי את קליפורניה, ואוהבת שיש לנו 4 עונות בשנה עם לו”ז מוסכם משמיים. אה, ושרק אצלנו יש מושג כזה “להחליף ארונות” (פחות אוהבת שאצלי עוד ינואר).
הכי אני אוהבת את האנשים. את אלה שכל היום מקטרים על כמה חרא פה אבל מתים מפחד מהיום שיפסיקו לקרא להם למילואים, את אלה שאם לא היו יהודים היו אנטישמיים, את הימנים הנסחפים האלה שדוחפים את השמאלנים קצת יותר שמאלה ממה שהם תכננו. והכי אני אוהבת את אלה שששמים את הילד על הכתפיים, שיראה את הזיקוקים יותר טוב, ושנייה אחרי שנגמר מתלוננים שהנה, שרפו את כל הארנונה בעשר דקות.
אני אוהבת אותם כי כולם יחכו בדריכות שיחזירו הביתה את הילדים שנהרגו על ההר ההוא בפרו. כי כל ילד פה הוא הילד של כולנו.
לא, לא יעזור כלום,
אוהבת את המדינה הזו!
מתה על זה שבכל שנה, בין מדליקי המשואות בהר הרצל, יש ערבים ישראלים – כיאה למדינת אפרטהייד שמכבדת את עצמה.
אוהבת את היצירתיות והתעוזה ואת זה שאנחנו, הקטנים מהמזרח התיכון, מייצרים סטארט-אפים בהיקף של מעצמת על ולאט לאט משנים ומתקנים את העולם הזה.
וממש אוהבת לחשוב על היום שבו מאיימי ה-BDSS יקחו את עצמם ברצינות הראויה, אשכרה יחרימו את כל מה שישראלי – ויתעוררו במאה ה-18. ככה בכיף שלהם.
אוהבת את זה שהאיום האיראני מחזיק אותנו ערניים בעוד שהאיום הגרעיני הממשי יותר הוא החומוס שאח שלי רון מכין. במיוחד עם ביצה קשה. ועוד לפני השינה.
אז לא יעזור כלום,
אוהבת את המדינה הזו!
אוהבת את הרגע הזה בטקסים כשכל הקהל מתבקש לעמוד לשירת התקווה.
ברגעים האלה אין לי ספק שאנחנו עם שיודע להגיש שיר, ואני אוהבת לשיר בקול רם ולהתפעל מכמה שאנחנו נשמעים נהדר… כשאנחנו מתואמים.
והכי אוהבת את זה שבסוף בסוף… רובנו יודעים שאין עוד מקום כזה.
הוא הכי יפה בעולם (בדקתי אישית)…
הוא שלנו.
הוא בעברית.
והוא בית.
אז מזל טוב ארץ אהובה …ויאללה… שמישהו יעביר את הקבב!
ליאת כהן רביב – ילידת קריית שמונה תושת מטולה ומנכ”לית תוכנית עמיתי דילר. תכנית “עמיתי דילר”; תכנית מנהיגות נוער בינלאומית המייצגת מאות בני נוער יהודיים; נציגי 8 פדרציות בארה”ב, 2 פדרציות בקנדה ו- 10 ערים בישראל. החזון של מייבדת התוכנית הלן דילר הוא ביצירת דור מנהיגות דינאמי ומפוכח, המכיר ומעריך את ההיסטוריה היהודית המפוארת שלו ומונע מתוך ערכים יהודיים גלובאליים, מכיר את האתגרים של העם היהודי וחדור מוטיבציה לקחת חלק אקטיבי בעיצוב עתידו. הצוות המקצועי והמיומן של התכנית מאתר ומטפח את בני הנוער הללו בתכנית של שנה- עד שלוש שנים. אנו יוצרים עבורם רשת חברתית בינלאומית אקטיבית מגיל צעיר ומלווים אותם כשהם מחליטים לקחת חלק בתיקון עולם.