לאחר שישה ניסיונות כושלים, הפלות, הריונות כימיים, נסיעות לטיפולים בנהריה ובמודיעין, קבלת יחס מחפיר בבית החולים בו עברה לידה שקטה וחוסר ההתחשבות מצד מנהליה בעבודה, הביאה שירה לעולם את ביתה הבכורה אגם. ראיון עם האישה שלא רוצה להיות חזקה אבל, למעשה, היא האישה הכי חזקה שהכרתי.

 

 

שירה דיגהורקר-סלוק, 30, עברה שישה הריונות כושלים עד שנולדה בתה הבכורה, אגם. אגם, כיום בת 7 חודשים, היא פרי אהבתם של שירה ויניב, שבמשך 7 שנים עברו טיפולים מתישים, מרוחקים מביתם בפריפריה, הפלות, לידה שקטה והמון צער וכאב. רגע לפני שהרימו ידיים ופנו לאם פונדקאית, החליטו השניים לתת צ’אנס אחרון. ההריון של אגם, השביעי במספר, עבר בהצלחה ושירה סוף סוף הצליחה לנשום לרווחה. השבוע הם חגגו חג חנוכה ראשון עם הנס הפרטי שלהם.

 

המסע להורות

 

סיפורם של שירה ויניב במסע להורות התחיל לפני 7 שנים. “התחתנתי בגיל מאוד צעיר, הייתי בת 23, וממש לאחר שהתחתנו ניסינו להיכנס להריון”, מספרת שירה.

 

מתי הבנת שיש לכם קושי?

 

“ניסינו במשך 9 חודשים. לאחר שכל ניסיונותינו כשלו, פנינו למומחית פוריות, שם התבשרתי שאין לי ביוץ ולא אוכל להיכנס לעולם להריון טבעי. קיבלתי מהרופאה כדורים להסדרת הביוץ וחודש לאחר מכן חזרתי אליה בהריון”.

 

כיצד התנהל ההריון הראשון?

 

“בשבוע השמיני הגעתי לבית החולים בעקבות דימום. כל הבדיקות היו תקינות ואשפזו אותי להשגחה. לפני השחרור הרגשתי שמשהו לא תקין וביקשתי בדיקות נוספות. מסתבר שהתחושה שלי היתה מוצדקת כי גילו שאין דופק לעובר ועברתי הפלה”.

 

לאחר ההפלה הראשונה, פנתה שירה לרופא הנשים שלה בבקשה לקבל אמצעי מניעה, זאת מפני שלאחר הפלה חל איסור להיכנס להריון במשך 3 חודשים. הרופא אמר לה שאין צורך באמצעי מניעה כי לעולם היא לא תוכל להיכנס להריון טבעי. חודש לאחר מכן היא חזרה אליו בהריון, טבעי לגמרי. ואז החל מסע האימה של שירה בעולם הרופאה בפריפריה.

 

“בשבוע ה-16 להריוני השני התחלתי להתלונן על כאבי גב חזקים וכאבים באיזור הטבור. רופא הנשים שלי בדק אותי וטען שאין לי שום דבר ושאני פשוט מאוד שמנה. קודם כל, הזדעזעתי מהאמירה שלו, ושנית, הרגשתי שהוא מזלזל בכאב שלי. כשהגעתי לשבוע ה-22 כבר ירדו לי המים ואז הסתבר שהכאבים העזים שסבלתי מהם היו בעצם צירים. רק שבשבוע ה-22 לא באמת יולדים, אז עברתי לידה שקטה.”

 

לידה שקטה היא לידה שבה העובר מת, אבל האם נאלצת ללדת את העובר כמו לידת עובר חי- עם צירים, עם דחיפות, הכל. רק שבסופה, התינוק אינו בוכה, הוא שותק. מלבד התופעות הפיזיות, סובלת האישה מהתמודדות נפשית לא קלה-תחושות של דיכאון, כעס, אבל. מיותר לומר שיש להתנהג בשיא הרגישות מול אישה שעברה לידה שכזו. אבל שירה, שנכנסה להריונה השלישי, שוב חוותה יחס מזלזל, והפעם בבית החולים.

 

הרופא אמר “לכי לפלוט כבר את הדבר הזה”

 

“בהריון השלישי, חודש לאחר הלידה השקטה, נכנסתי לשמירת הריון, בשביל לא להסתכן שוב בהפלה. בשבוע ה- 17 ירדו לי המים וסבלתי מדימום מסיבי. הגעתי בדחיפות לבית החולים, אך הרופא שקיבל אותי התנהג בבוטות. הוא נזף בי, דחה את הטיפול לבוקר. לאחר שהאחות הזעיקה אותו שוב, הוא התעצבן עליי שהרסתי לו את הלילה. באולטרהסאונד, אמרתי לו שהוא מכאיב לי והוא אמר לי ‘תשתקי’. הייתי מזועזעת מהיחס המחפיר שקיבלתי ממנו. ואם זה לא היה מספיק, הוא בישר לי שעליי לסיים את ההריון שוב במילים: ‘לכי לפלוט כבר את הדבר הזה’. זה היה בשישי בערב, שבמהלכו עברתי גרידה ופליטת עובר. כל התהליך היה אמור להיות זריז, אבל אצלי זה התארך לשש שעות.” אותו רופא שטיפל בה התנצל לאחר מכן והוא כבר אינו עובד בבית החולים בעקבות המקרה. אבל זה לא ממש ניחם את שירה.

 

ההריון הרביעי כשל, החמישי התחיל צולע וגם שם גילו בסוף שלעובר אין דופק. ההריון השישי היה כימי. הריון כימי הוא מצב בו בדיקות הדם מראות על הריון, אך לא התקיימה השרשה ולא מופיע שק הריון ברחם. ברוב המקרים, כמו במקרה של שירה, ההריונות האלה מופסקים לפני ההשרשה.

 

בנוסף לכך, בין ההריון הרביעי לבאים אחריו, עברה שירה שינוי חיצוני- ניתוח לקיצור קיבה. כשלא הצליחה להיכנס להריון לאחר הרביעי, החליטה שירה עם בן זוגה לעבור לטיפולי פוריות ולהזרעות – שלב אחד לפני הפריה. הזרעה היא טיפול בו דגימת זרע איכותית מוזרקת ישירות לרחם האישה. נראה ששירה כבר מכירה את כל המונחים הרפואיים, בעל כורחה. היא מסבירה לי את התהליכים הרפואיים, הטיפולים, שלבי הטיפול וכו’. היום היא מדברת על זה בנינוחות, אבל אז לא היה לה כל כך קל. “הייתי שבורה, כואבת. לא רציתי שיגידו לי להיות חזקה. אני לא צריכה להיות חזקה, מותר לי להישבר ולקבל את הצער הזה. למזלי הייתי מוקפת באנשים שהיו חזקים בשבילי, שתמכו בי. גם יניב עבר את הכאב הזה ביחד איתי. יש זוגות שזה מפריד ביניהם, האובדן של העובר, ההפלות, הניסיונות הכושלים. אבל אותנו זה רק חיזק”.

 

טיפולי פוריות במודיעין

 

מאוחדים מתמיד, החלו השניים בטיפולי הפוריות. “בשביל ההזרעות וטיפולי הפוריות נסענו עד לנהריה. בכל האזור כאן אין טיפולי פוריות. לאחר מכן עברנו ל- IVF (הפרייה מלאכותית) ואת זה יש רק בבית חולים העמק או בפוריה. מיותר לומר שאף אחד מהם לא קרוב אלינו. בסופו של דבר בחרנו בבית החולים העמק, שפותח את שעריו למטופלות ההפרייה בשעה 8 בבוקר. נאלצתי לעבור כל יומיים בדיקות דם במעבדות שלהם. אין אפשרות לעשות זאת במקום אחר. את מבינה את האבסורד? כל יומיים לנסוע עד לשם בשביל בדיקת דם”.

 

ומה לגבי עבודה, עבדת באותה תקופה?

 

“עבדתי בתור מטפלת במעון ילדים והתחלתי כל יום ב-7 בבוקר. בגלל הנסיעות, לא הגעתי לעבודה לפני 10. הייתי עובדת שעתית אז את יכולה לתאר איך נראתה המשכורת שלי. המנהלים שלי אמרו לי באיזשהו שלב שאם אני מגיעה ב-10 אז שלא אגיע בכלל. הרגשתי שפשוט מענישים אותי בגלל שאני מטופלת פוריות, בגלל שאני רוצה להיות אמא! בסופו של דבר התחלנו טיפולי פוריות במודיעין”.

 

במודיעין??

 

“בגלל העומס בבית החולים עמק, הטיפולים אינם ברצף. זאת אומרת, את יכולה לעבור חודש טיפולים ואז חודש הפסקה. כך הם מווסתים את הלחץ. יש יותר מדי נשים שרוצות לעבור טיפולים ואי אפשר להכניס את כולן באותו חודש. אז מכניסים חצי ואז הפסקה. בגלל זה פנינו לרופא פרטי במודיעין ואת מעקב התיקים עשינו יחסית קרוב- בנהריה”.

 

תוך כדי התהליך שירה נשארה במקום עבודתה במצב נפשי ירוד. “ידעתי שאין לי ברירה אחרת כי אף אחד לא יקבל אותי-מטופלת פוריות. כשנכנסתי להריון עם אגם, יצאתי לשמירת הריון ולאחר מכן החלטתי לא לחזור למקום העבודה שלי. ברור לי שאם היה לי טוב-הייתי חוזרת.”

 

במהלך כל הניסיונות הכושלים, לא שקלתם משהו אחר, אימוץ למשל?

 

“לפני ההריון של אגם החלטנו לפנות לפונדקאות. כבר חתמתי על כל המסמכים והגענו לרופא הנשים שיחתום עליהם. הרופא אמר לי ‘עוד פעם אחת ודי’. ובאמת זה היה ההריון שהחזיק”.

 

איך עבר ההריון של אגם?

 

“לא נשמנו! אושפזתי מהשבוע ה-30 רק בגלל שלא הצלחתי לנשום. הגעתי פעם בשבוע למרפאה לעשות אולטרה סאונד רק מהלחץ. לפעמים לא אישרו לי והייתי צועקת ומתעקשת רק בשביל לבדוק שהכל תקין, זה היה לחץ מטורף.”

 

מה הדבר הכי חשוב שלמדת בדרך ותעבירי לנשים שנמצאות באותו המצב?

 

“קודם כל, להאמין. לא חשבתי שבסוף אני אגיד שכל הסבל שעברתי היה שווה את זה. אבל כשאני מחזיקה את הילדה שלי, בידיים שלי- אני מבינה שזה היה שווה את הכל. זה האושר הכי גדול, אז אל תפסיקו להאמין. ושנית, להבין שהכל לגיטימי. היו לי כל כך הרבה רגעים שחורים. הבנתי שמותר לי להישבר. הייתה תקופה שהחברות שלי התקשרו לבשר לי שהן בהריון ופשוט התמוטטתי. בכיתי במשך ימים. הייתי שמחה בשבילן, אבל כל כך עצובה בשבילי. אם את מתנגדת לרגשות שלך- לא תוכלי ליצור חיים חדשים בגוף שלך. תעטפו את עצמכן באנשים שמחבקים אתכן ולא מצפים שתהיו חזקות. קבלו כל רגש שבא והקיפו את עצמכן בסביבה תומכת”.

 

כל התהליך הזה שינה אותך?

 

“ברור. אני כבר לא אותו בן אדם שהייתי. אני כבר לא שופטת אנשים, אני יותר מקבלת. אני לעולם לא אשאל היום אישה ‘מה עם ילדים’ כמו ששאלתי פעם. אני גם מבינה שאין לי שליטה בהכול וזה בסדר”.

 

ועכשיו, אתם רוצים עוד אחים לאגם?

 

“אני מאמינה שבעתיד נרצה, כרגע אנחנו נהנים מאגם”.