מה גרם לדקאן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומנהל מחלקה במרכז הרפואי מאיר, לעזוב את הכל ולהגיע לגליל על מנת לכהן כנשיא המכללה הכי צפונית בארץ? התשובה היא ציונות, ללא ספק. פרופ’ יוסי מקורי, שאת שמו וודאי מכירים אלפי סטודנטים שמגיעים מדי יום למכללה האקדמית תל-חי, זכה ב-20 פרסי הצטיינות ואותות כבוד מקצועיים, פרסם מעל ל-180 מאמרים מחקריים, הרצה בכנסים בינלאומיים, ושילב רוב חייו את עיסוקו כרופא וכמדען. אך ההישג הכי גדול שלו הוא שני בניו, שדרך אגב, גם רופאים.

 

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

 

פרופ’ יוסי מקורי נולד בשנת 1948, בשנה בה נולדה מדינת ישראל, וזה לא חסר משמעות. מקורי נולד להורים אשכנזים אשר רוב בני משפחותיהם נרצחו בשואה והוא חלק מילדי הבייבי בום, שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה.

 

בייבי בום

 

את קורות החיים שלו ייקח לכם יותר מכמה דקות לקרוא. הגרסה המלאה מכילה 40 עמודים, למרות שמקורי אומר שתמיד כיף לכתוב אותם. “מדי כמה שנים אני נדרש לרענן את קורות החיים וזה כל כך מהנה במובן שפתאום אתה רואה מה עשית ומה השגת”, אומר מקורי. “למשל, עכשיו אני מרצה בפני רופאים מאירופה שמתארחים בארץ על ידי חברת תרופות גדולה. באירופה דורשים שכל מרצה ישלח את קורות חייו וזה נחמד. פתאום אני נזכר מה עשיתי כל השנים הללו. יש לי גרסה מקוצרת, אבל רשימת המאמרים שפירסמתי מתעדכנת תמיד”.

 

 

מקורי גדל בנתניה ל”הורים אשכנזים טיפוסיים”, לדבריו. אביו ברח מהצבא הפולני באמצע מלחמת העולם השנייה ועלה לארץ. אמו הייתה מורה ותיקה מאוד שאף ייסדה בית ספר בעיר, ובעקבות זאת, היא הראשונה שהוענק לה עיטור “יקירת העיר נתניה”. מקורי מספר כי הייתה כיתה שאת תלמידיה היא ליוותה מ-א’ עד ח’, ושמרה איתם על קשר במהלך שנים רבות. “בכל שנה היא נפגשה איתם, עד שהיא נפטרה”, אומר מקורי. “התלמידים שלה היום מעל גיל 60, ולאחרונה הם הקרינו סרט על חייה. כתב הטלוויזיה משה נוסבאום, שהיה אחד מתלמידיה, דיבר אף הוא בסרט, זה היה מרגש”.

 

הוא אומנם היה חלק מדור הבייבי בום, שנולד ברחבי אירופה לאחר המלחמה ובארץ לאחר השואה, אבל תקופת הבגרות שלו לא הייתה קלה. “נולדתי וגדלתי בנתניה והייתי נער פעיל מאוד בצופים. לקראת התיכון החלטתי ללמוד בבית ספר דתי, למרות שכל הסביבה שלי נשארה חילונית”, אומר מקורי.

 

כיצד הצלחת לשלב בין שני העולמות?

 

“זה היה קשה מאוד. המשפחה שלי תמיד שמרה מסורת אבל לא גדלתי במשפחה דתית. אמא שלי הקפידה על כשרות, גם בערוב ימיה. אני זוכר שהיא קיבלה עוזרת פיליפינית, אז היא לימדה אותה כיצד לבשל אוכל כשר. אבא שלי הדליק אש בשבת, אך בימי שישי הוא הלך לבית הכנסת. ההחלטה ללמוד בבית ספר דתי הייתה החלטה שלי בלבד וזה יצר קשיים. מצד אחד, הייתי ילד דתי עם כיפה, ומצד שני, העברתי פעילויות בצופים, תנועה חילונית לגמרי, גם בימי שבת”.

 

לאחר התיכון, מקורי חבר לחבריו מהצופים כאשר שירת במסגרת הצה”לית נח”ל (נוער חלוצי לוחם) בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי, בה משרתים חברי תנועות נוער אשר משלבים בין השירות הצבאי לתרומה לקהילה. “גם שם היה לי מוזר, כי הייתה טבחית שבישלה במיוחד עבורי אוכל כשר”, נזכר מקורי בשעשוע.

 

לא התקבל ללימודי רפואה

 

החלום על רפואה ליווה אותו במהלך חייו, ולאחר השירות הצבאי הגיש מקורי הצעיר בקשות להתקבל ללימודי רפואה, אך הדרך לא הייתה סוגה בשושנים. העבודה הקהילתית של מקורי בצופים בתקופת התיכון מילאה את רוב זמנו. היו לו ציונים טובים, אך הוא לא היה תלמיד מצטיין. “בהתחלה לא התקבלתי ללימודי הרפואה”, אומר מקורי. “אבל הייתה לי החלטה עקרונית שאני רוצה לעזור לבני אדם אז התחלתי ללמוד פסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטת ירושלים. לאחר מכן החלטתי לפרוש ולהתמודד שוב על מקומי בבית הספר לרפואה. בפעם השנייה, קיבלו אותי גם בתל אביב וגם בירושלים. מאז ממש פרסתי כנפיים ועפתי”.

 

למה התעקשת להיות רופא?

 

“כי אני חושב שזה המקצוע הכי יפה בעולם. עד היום. יש לי הרבה מה לומר על מערכת הבריאות, אבל עדיין הייתי חוזר על כל הדברים שעשיתי בחיי. זה, ללא ספק, המקצוע אשר נותן את הביטוי המושלם להומניסטיקה ולמדע, שזה השילוב המושלם מבחינתי. אין דבר יותר חשוב ויותר מתגמל מלהעניק עזרה לאנשים במצוקה”.

 

מקורי הצעיר שלא התקבל ללימודי רפואה בניסיון הראשון, סיים את לימודיו בהצטיינות בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב ומיד לאחר מכן, יוצא להתמחות במשך 5 שנים בבית החולים מאיר בכפר סבא במחלקה הפנימית. בסיום תקופת ההתמחות הוא טס לדנוור, שם הוא מקיים התמחות-על באלרגיה ובאימונולוגיה קלינית במרכז הרפואי האוניברסיטאי של אוניברסיטת קולורדו, ומשם הוא עובר לבית הספר לרפואה היוקרתי של אוניברסיטת הרווארד, בו הוא משתתף בהשתלמות מחקרית באימונולוגיה ניסויית במחלקה לפתולוגיה.

 

התנסיתי כל חייך ברפואה ובמחקר, מה יותר מעניין?

 

“זה תלוי בסיטואציה. היו ימים שהייתי מיואש מהמערכת ונהנה מהמחקר, והיו ימים שזה היה בדיוק להיפך. כל חיי עסקתי בשני התחומים, הייתי רופא מדען, וזהו שילוב נדיר ולא קל. מצד אחד, התחריתי על מענקי מחקר עם אנשים שמתעסקים אך ורק בזה. מצד שני, יש לי אחריות לטפל בחולים, לנהל מחלקה, וכו’. זה לא היה פשוט בכלל”.

 

“חזרתי למקום בו גדלתי, הפעם כמנהל מחלקה”

 

בשנת 1990, שהוא כבר פרופסור חבר, שב מקורי לארץ עם אשתו וילדיו, וחוזר למקום בו הכל התחיל – המרכז הרפואי מאיר בכפר סבא. רק שהפעם הוא מגיע כמנהל מחלקה פנימית ב’ והמעבדה לאימונולוגיה. “הגעתי לבית החולים לאחר לימודי הרפואה בתור סטודנט, שם עברתי התמחות, ופתאום חזרתי בתור מנהל המחלקה. מצד אחד, זה היה הישג עצום עבורי. מצד שני, היו לי פרפרים בבטן כי היה עליי לנהל את אלה שגידלו אותי. הערכתי אותם מאוד והם גם קיבלו אותי, אבל הלכתי על קצות האצבעות בתור מנהל. רובם יצאו לפנסיה שנתיים לאחר שהתחלתי בתפקיד”.

 

 

בשנת 1994 מקורי כבר פרופסור מן המניין. מאז ועד היום הוא מרצה בכנסים בארץ ובעולם ועוסק במחקר וברפואה. במהלך חייו, בין השאר, זכה ב-20 פרסי הצטיינות ואותות כבוד מקצועיים, פרסם מעל ל-180 מאמרים מקצועיים ופיתח ורשם שלושה פטנטים על שמו. הרבה לא יודעים זאת, אבל הוא גם ייסד את טקס “החלוק הלבן”, שלאחר מכן הפך למסורת בפקולטות לרפואה ברחבי הארץ. מדובר בטקס שנערך ביום המעבר של הרופאים הצעירים לשנים הקליניות, ובו מוענקים החלוק הלבן והסטטוסקופ. מדובר באירוע חשוב ומשמעותי ומשתתפים בו בני משפחה וחברים.

 

לתפקידו הנוכחי כנשיא המכללה האקדמית תל-חי הגיע לאחר שכיהן כדקאן בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ויצא לגמלאות מתפקידו כמנהל המחלקה הפנימית בבית החולים מאיר. הוא כיהן כדקאן במשך 8 שנים, הקדנציה הארוכה ביותר בהיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב. אז מה גרם לו להגיע דווקא לכאן? “בתור דקאן באוניברסיטת תל אביב הרגשתי שהחלק של העשייה האקדמית מרתק אותי. זה גם תרם לי מבחינת ההתנהלות האקדמית והובלת מוסד אקדמי, ורציתי להמשיך בכיוון. חיפשתי מקום בו אוכל להביא לידי ביטוי את היכולות האקדמיות שלי למקום שיש בו ניחוח אקדמי בלתי מבוטל. הכוונה לאיכות גבוהה של הוראה ומחקר. אבל אני חושב שזה היה בעיקר בגלל הציונות. הציעו לי שתי משרות קרובות לבית בשכר הרבה יותר גבוה. סירבתי ועברתי לגור בגליל בשל הציונות והחלוציות שבעניין. רציתי להגיע למקום שיש בו חשיבות, למוסד שהוא כוח חברתי מניע, וכמובן, לתרום לקהילה ולחברה מסביב”.

 

כיום שאתה כבר שנתיים בתפקיד, מהם האתגרים העיקרים העומדים בפני המכללה?

 

“קודם כל, אנחנו תמיד שואפים להגדיל את מספר הסטודנטים שלומדים פה. כרגע ישנם  3,800 סטודנטים בלימודי האקדמיה בלבד ואנו מקווים להישאר במגמת עלייה. שנית, אנחנו  מנסים לטפח ולהגדיל את מספר התכניות לתארים מתקדמים, תכניות לתואר שני, ואני מאמין שכבר בחודשים הקרובים נקבל אישור לפתיחת מספר תכניות, בנוסף לתשע שכבר קיימות במכללה. זה יוביל את המכללה לרמה אחרת – מכללת מחקר. חשוב לנו גם להדק את הקשר האזורי כי הוא דו כיווני. למשל, הקשר עם מכון המחקר מיגל. החוקרים ממיגל הם המורים שלנו לתחומי המדעים, ביוטכנולוגיה ומזון, ומאידך, הסטודנטים שלנו מקיימים את עבודות המחקר שלהם במיגל, ולכן הקשר בינינו חשוב וחיוני מאוד”.

 

בתור רופא, מה דעתך על מערכת הבריאות בצפון?

 

“אני מאשר לחלוטין את כל חששות ותלונות האזרחים. אני שומע את זה מאנשים הסובבים אותי, ולא רק בתור רופא. אני חושב שהמצב חמור מאוד מבחינת השירותים הרפואיים, בעיקר בשעות הלילה. אני מנסה לעזור קצת, כבר יצרתי קשר עם כמה ראשי מועצות באיזור, אבל כרגע זה רק בשלבים הראשוניים”.

 

מה ההישג הכי משמעותי בחייך?

 

“קודם כל שני הבנים שלי, שגם הם רופאים. מבחינה מקצועית, הייתי שותף מרכזי, באופן ישיר ועקיף, לחינוכם ועיצובם של אלפי רופאים במדינת ישראל, הן כמנהל מחלקה בבית חולים מאיר והן כדיקן בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, הצלחתי במהלך כל הקריירה לשלב בין רפואה למחקר, שזה גם הישג וגם הגשמת חלום”.

 

בתור נער שגדל בנתניה והגיע להרווארד האגדית, מה הם הטיפים שלך להצלחה?

 

“מוטיבציה, נחישות, דבקות במטרה. חשוב גם לנצל נקודות תפנית במהלך החיים. למשל, אני הייתי הדקאן הראשון באוניברסיטת תל אביב שלא הגיע משלושת בתי החולים הגדולים בארץ: איכילוב, תל השומר או בלינסון. נלחמתי ולקחתי בגדול. ללא ספק, גם בני המשפחה שלי הקריבו המון למעני. אני זוכר שעבדתי בהרווארד, שזה בית הספר המוביל בעולם, אבל קיבלתי משכורת רעב. הסיבה היחידה שאתה מסכים לכך היא כי עבודה בהרווארד היא תעודת ביטוח לקריירה זוהרת בעתיד. היה קשה להסתדר כלכלית וזה אפילו גבל בחוסר אחריות. במהלך השנים הייתי בקושי בבית, אבל אשתי קיבלה החלטה מודעת ותמכה בי לאורך כל הדרך”.

 

שנה חדשה עומדת בפתח, מהם האיחולים שלך?

 

“אני מאחל שהשנה הזו תהיה טובה יותר מהשנה שעברה, שנראה את המכללה פורחת ושהגליל יתחיל ליהנות ממה שמגיע לו”.