אורי שמיר
הוא נשאר בכור מחצבתו בכפר גלעדי גם בתקופת הפינוי, עובד במסירות במחצבה ומסור לאהדת קבוצת הכדורסל של הפועל גליל עליון, אותה הוא מלווה לכל מקום בארץ – גם כשהוא צריך לעשות דרך ארוכה בתחבורה ציבורית. סיני ניר – אוהד הספורט הצבעוני ביותר באזור, בראיון מיוחד. קבוצת הכדורסל של הפועל גליל עליון ניצבת על סף התהום במאבקי התחתית של ליגת העל. הפסד 81:64 במשחק החוץ מול מכבי רעננה הוריד את הקבוצה מתחת לקו האדום. ביום ראשון הקרוב, בשעה 18:00, ייפגשו שוב הקבוצות למשחק באולם "הפיס" בכפר בלום. הפסד יחרוץ כמעט סופית את גורלה של הקבוצה הצפונית לירידה לליגה הלאומית, ניצחון יותיר אותה תלויה בעצמה בשני משחקי סיום העונה מול עירוני קרית אתא ועירוני נס ציונה. מי שעבורו הימים האלה הם מאוד דרמטים ועמוסים בסטרס הוא האוהד המושבע ביותר של הקבוצה, סיני ניר (35) מכפר גלעדי, שעובד במחצבות הקיבוץ, כבר שנים רבות מלווה אותה לכל משחק בארץ – בין אם זה בהגעה עם הקבוצה ובין אם זה בשילוב של מספר כלי תחבורה ציבורית, כשהוא עמוס בציוד עידוד מכף רגל ועד ראש. למרות המצב המורכב של הקבוצה, הן בטבלה והן בהשפעת מותו בתאונת דרכים של שחקן המפתח שלה, רז אדם ז"ל, סיני ניר משדר ביטחון: " נכון שהפסדנו בשני המשחקים האחרונים, אבל אין לי ספק שהשחקנים שלנו יתעלו. מותו של רז אדם ז"ל השפיע משמעותית על האנרגיות בקבוצה, השחקנים אמנם ניצחו בשני המשחקים הראשונים לאחר מותו ועלו לנצח בשבילו, אבל רואים שקשה להם בלעדיו. אני תמיד מאמין בקבוצה שלי, תמיד מאמין בקהל שלנו, שיחד אנחנו יכולים להצליח בכל אתגר".
כמי שקשור ומחובר לכל השחקנים, איך השפיע עליך מותו של רז אדם ז"ל?
"לקחתי את זה מאוד קשה. הייתי בהלם, כשקיבלתי את האימות בנוגע למותו. לא ישנתי באותו לילה, למחרת כבר הייתי בדרך עם שחקנים מהקבוצה להלוויתו בנתניה, שהייתה מאוד קשה ועצובה, שעות ספורות לפני ערב חג שבועות. אחרי מספר ימים נסעתי לניחום אבלים בביתו. במשך אותו שבוע הייתי באנרגיות מאוד נמוכות. עברנו כל כך הרבה דברים בעונה הזו, הרבה פעמים הרגשתי שהכל נגדנו, אבל כשהגיע המקרה הטראגי הזה, מצאתי את עצמי חסר אונים. עצוב מאוד על רז, שהשתלב מקצועית וחברתית בצורה מצוינת והתחבר מאוד לכולם".
במשחקי החוץ האחרונים מצאת את עצמך בסיטואציה לא פשוטה, שבה נסעת באופן עצמאי מכפר גלעדי ועד לבאר שבע ורעננה עמוס בציוד עידוד, כדי לעודד את הקבוצה. איך נראה יום של מסע בדרכים אצלך?
"לרוב המשחקים אני מגיע עם הקבוצה. במשחקים האחרונים, בגלל שהיא התאכסנה במלון, עשיתי את הדרך בעצמי. ביום של משחק חוץ אליו אני צריך להגיע עצמאית, אני מבקש לעבוד פחות או מבקש יום חופש. הבוס הישיר שלי, שרון מנחם המדהים, והחברים לעבודה, תמיד באים לקראת ועוזרים. הם מבינים כמה זה חשוב לי. אני מגיע בטראמפ או במונית לאולם "הפיס", שם יש חדר בו מאוחסן ציוד עידוד ושני תופים גדולים. חוזר משם בנסיעה לתחנה מרכזית בקרית שמונה, נוסע באוטובוס עד לחיפה, משם עולה על רכבת, מגיע לנקודת מפגש עם הקבוצה ומשם לאולם. מה לא עושים בשביל אהבה?. במשחקים האחרונים אני הייתי ממארגני ההסעה לאוהדים, היה כיף לראות קהל צעיר שלנו מגיע למשחקים ותומך בקבוצה, אם כי ברעננה קרו כמה דברים שחבל שקרו ואני מקווה שלא יחזרו על עצמם".
מה המקום הכי רחוק, שהגעת בכוחות עצמך בשביל לעודד את הקבוצה?
"לפני המלחמה נסעתי למשחק של הקבוצה באילת, שהחל בשעה שש בערב. המסע החל בשש בבוקר, בנסיעה מכפר גלעדי לתחנה המרכזית בקרית שמונה, משם אוטובוס לחיפה, משם רכבת לנתב"ג, משם טיסה לאילת. חזרתי עם הקבוצה בטיסה מאילת לנתב"ג ומשם באוטובוס לגליל. הגענו באחד וחצי בלילה, עייפים ומאוכזבים אחרי הפסד באולם, שמעולם לא האיר לנו פנים".
היו משחקים, שמצאת את עצמך יחיד מול רבים?
"היו הרבה כאלה, אבל הקהלים מכבדים. אחד מהרגעים הגדולים שלי כאוהד מגיע ממשחק כזה, בעונה שלפני המלחמה התארחנו למשחק אצל מכבי ת"א, שזכתה לעידוד של אלפי אוהדים. בסיום אנחנו ניצחנו. עבורי זה היה אושר גדול לנצח את הקבוצה הכי דומיננטית בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי".
בתקופת הקורונה אתה היית אוהד הכדורסל היחיד בארץ, שנכנס למגרשים. איך עשית את זה?
"הנהלת הקבוצה עזרה לי בהסדרת כניסה לאולמות, שהיו ריקים מאוהדים. שהיתי במשחקים עם מסכה על הפה, אך הידיים עבדו בלי הפסקה על התוף. בסיום המשחקים שרתי לשחקנים: כל הקבוצה לבוא אליי, הם היו מגיעים ומוחאים לי כפיים. בשידורי המשחקים בערוץ הספורט פרגנו לי לא מעט. גם שחקנים יריבים פרגנו, אבל טענו, שעדיף להיות איתי ולא נגדי. לא כיף להיות יריב שלי. בשלב מתקדם של העונה אפשרו כניסת קהל, בסיום העונה ניצחנו את עפולה בסדרת פלייאוף מותחת – וחגגנו חזרה לליגת העל אחרי 14 שנים. זו הייתה סיומת מדהימה לעונה מרגשת".
ומהם שלושת הרגעים הכואבים שלך כאוהד?
"בראש ובראשונה, כמובן שמותו של רז אדם ז"ל. בעונת החזרה שלנו לליגת העל ספגנו תבוסה של 40 נקודות במשחק מול היריבה המושבעת מהגלבוע, חשתי מבוכה ובושה רבה. עם זאת, בניצחון הראשון שלנו עליהם, חשתי את אחד מרגעי השיא שלי כאוהד. עוד דבר קשה שעברתי כאוהד – נדידת הקבוצה לאירוח במגרשים ברחבי הארץ בעונה שלאחר פרוץ המלחמה ובמחצית הראשונה של העונה שעברה. הרגשתי רע מאוד עם זה, שאני לא יכול להגיע למשחקים בגלל המצב הביטחוני, היה לי קשה לראות משחקים במסך ולאל לתמוך מהיציע, אבל הכי חרה לי, שלמרות שכפר בלום לא הוגדר כיישוב מפונה ואנשים חיו שם במציאות כל כך קשה, לא אפשרו לקבוצה לארח משחקים. בעיניי זו הייתה כניעה למבקשי רעתנו. החזרה לכפר בלום בפברואר בשנה שעברה הייתה גם מהרגעים המרגשים שחוויתי כאוהד".
בתקופת הפינוי של הקיבוץ בחרת להישאר בבית יחד עם אביך. מה הסיבה?
"כפר גלעדי זה כור מחצבתי. בית לא עוזבים, לא נותנים לאויב את מבוקשו, גם בסיטואציה קשה כמו שהייתה. אם כל האזור היה מפונה, גם אני הייתי מתפנה. שמונה קיבוצים, שאינם רחוקים מכפר גלעדי, לא פונו ע"י המדינה. לא הרגיש לי בטוב, כשאנשים מהקהילה הגלילית מתמודדים עם מציאות כזו, לקום וללכת".
ואיך עברה התקופה הזו בקיבוץ?
"מצאתי את עצמי עובד במחצבה ונמצא בחברת כיתת הכוננות המדהימה שלנו, שלצד עבודת הגנה אדירה על היישוב, יצרו הווי חברתי מיוחד. כמעט כל ערב המנגלים דלקו והייתה חגיגה בשרית. ערב אחד, בזמן צפייה במשחק מול עפולה, נשמעה אזעקה. הייתי כל כך שקוע, שלא עניין אותי לרוץ למרחב המוגן. לחץ חברתי משך אותי למקלט. החמצתי דקות חשובות מהמשחק. מי יודע? אולי אם הייתי נשאר מול המסך, הקבוצה הייתה מנצחת".
באיזה ליגות כדורסל אתה עוד צופה?
"אני אוהב כל סוג של כדורסל, אבל הכי מתחבר לליגה הלאומית שלנו – ליגה שממנה באנו, ליגה מאוד ישראלית ותחרותית, שהיה כיף להיות חלק ממנה, אבל אני מקווה שלא נחזור אליה. הרבה שחקנים ששיחקו אצלנו משחקים בליגה הזו, עם חלקם אני שומר על קשר עד היום וכך גם עם המאמן הקודם, ברק פלג, שאימן ארבע עונות את הקבוצה ועושה חיל עם קבוצת העוטף".
"כרגע הדבר שהכי חשוב לי, שנצליח להישאר בליגה בתום העונה הנוכחית. החלום הגדול שלי, שהקבוצה תהיה קבוצת צמרת, שנהנית ממתקן מודרני ומקהל גדול שממלא כל פינה ביציעים ומלווה למשחקי החוץ, קבוצה שנאבקת על כל התארים – וגם תניף גביע או צלחת אליפות אחרי למעלה משלושה עשורים. החלום שלי, שכל שחקן צעיר במדינת ישראל, מגיל נערים ועד גיל בוגרים, ירצה לבוא לכאן, להתפתח ולעזור לקבוצה להשיג את מטרותיה".
