זה 20 שנה שהכתב רובי המרשלג מסקר את אזור הצפון. בין שידור לשידור, אייטם לאייטם, זמני לחימה בגבולות, צילם רובי את הנופים המרהיבים של הגליל העליון, רמת הגולן, והצפון כולו, המלווים אותו בעבודתו, כאשר הכל צולם ברגעים אקראיים באמצעות הסמארטפון. משבת הקרובה (30.12.17) יוצגו אותן תמונות בתערוכה מיוחדת, שיחשפו את הקהל, גם המקומי, לגליל מזווית אחרת. כולם מוזמנים
רובי המרשלג, כיום כתב אזור צפון בתאגיד השידור הציבורי ‘כאן’, יציג השבוע 25 צילומים שצולמו באמצעות הסמארטפון, שכן מכשיר הנייד הינו חברו הטוב של כל עיתונאי. סטיב ג`ובס כבר ניסח זאת היטב: “המצלמה הכי טובה היא זו שנמצאת עליך”. אבל אין מה לחשוש, רובי לא פותח בקריירה חדשה, התערוכה נולדה הרבה בזכות אשתו נורית. “כל הקרדיט מגיע לאשתי היקרה, היא הכוח המניע”, הוא מספר. “במשך שנים היא מבטיחה שיגיע היום בו היא תארגן לי תערוכת צילומים. היא חברה אל קובי סמרנו, אוצר התערוכה, הם רקמו את התוכנית ואני רק בחרתי, יחד עם קובי, את התמונות שיוצגו”.
רגעים אקראיים
רובי נולד בארגנטינה וגדל בקיבוץ להבות הבשן. כיום הוא מתגורר במטולה עם נורית, ומסקר את אזור הצפון מזה 20 שנה. הוא בעל תואר ראשון מאוניברסיטת חיפה במזרחנות ובלימודי ארץ ישראל, ובוגר תכנית IPP של ערוץ CNN באטלנטה שבארצות הברית. בין שידור לשידור, צילם המרשלג את הנופים המרהיבים של הגליל העליון, רמת הגולן, והצפון כולו, המלווים אותו בעבודתו, כאשר הכל צולם ברגעים אקראיים באמצעות הסמארטפון. מתוך 500 תמונות, בחרו רובי וקובי 25, ו”זה היה קשה בטירוף”. עם רובי אני משוחחת ממש כמה ימים לפני פתיחת התערוכה.
איך אתה מרגיש, כל כך קרוב לפתיחה?
“לחוץ, נרגש, מחכה לשבת בקוצר נשימה. הכל כבר בפינישים אחרונים ואני שמח מאוד. אני מקווה שאנשים ייהנו מהתערוכה לאורך כל התקופה שהיא תוצג. אני חושב שהתערוכה נותנת איזושהי זווית מעניינת על החיים באזור הזה. אני בטוח שמי שיגיע לתערוכה, במיוחד אנשים שהם לא מהאזור, יראו את היופי של הגליל מנקודת מבט אחרת”.
נראה כי התמונות בתערוכה יותר אומנותיות מחדשותיות
“את רוב התמונות צילמתי ‘על הדרך’, בלי לתכנן יותר מדי. הכל צולם בנייד שלי במהלך יום העבודה ככתב. אם אני נתקל בנוף יפה, אני עוצר בצד הכביש ומצלם. תמונה אחת צילמתי כשעשיתי כתבה על בדואים בגליל, בתמונה אחרת צילמתי אב שכול באנדרטה של אסון המסוקים. כשהצלם שמתלווה אליי מסיים לצלם, אני ‘גונב’ את הפריים שלי”.
להעלות תערוכת צילומים מהנייד זה דבר לא כזה שגרתי
“נכון. אין לי מצלמה מקצועית. כל מה שיש לי זה הטלפון הנייד שהולך ונהיה יותר מתוחכם ויותר חדיש. מעולם לא למדתי לצלם, כך שאני לא כבול לחוקים או כללים מסוימים. לפעמים אני מוצא את עצמי מצלם ישר אל תוך השמש כאשר תמיד מלמדים שצריך לצלם כשהשמש מאחורינו. אני לא מגדיר את עצמי כצלם, אני חושב שהמראות שאני רואה זה דברים שכולנו רואים, בסופו של דבר. יכול להיות שאני מתעכב על זה רגע אחד יותר כי זה מושך את תשומת הלב שלי, אבל אני מצלם דברים מחיי היומיום של כולנו”.
אתה חושב שהעובדה שאתה לא צלם מעניקה לך יתרון?
“אני לא יודע, זה קצת יומרני לומר את זה, זה משהו שהצופה צריך להגיד. אני יודע מה אני מביא איתי לתערוכה וזו נקודת המבט הקטנה שלי מדברים שרואים ביומיום. אין בתערוכה אירועים דרמטיים שקרו. אני לא מתעד נפילות של קטיושות, אלא את החיים באזור. זריחה, שלכת, רגע של בכי, דברים שכולם נתקלים בהם, דברים שמרכיבים את החיים, בעיקר בגליל העליון. למעט שתי תמונות, כולן צולמו כאן”.
איזו נקודת מבט יקבלו הצופים בתערוכה על הגליל?
“אני חושב שאם הצופה יעצור ליד כל תמונה ובאמת יביט בה, הוא יוכל ללמוד ממנה משהו חדש על האזור הזה ועל היופי שיש לו להציע, על הכאב, על נקודות מבט אחרות, טיפה שונות. אני לא אתן כאן את הפרשנות, כי אני רוצה להשאיר לאנשים מקום לפתח את המחשבה מול הצילומים, אבל אני באמת מקווה שאנשים ייקחו את הזמן ויתעמקו. ממעט האנשים שפגשתי עד כה במלון, ראיתי שהם כן מתעכבים ליד כל תמונה. היה זוג שהביט בתמונה מסוימת, זוג שמכיר את המקום בו היא צולמה, זוג שעבר ליד אותו מקום יותר מפעם אחת, אך הם עדיין היו מופתעים שהתמונה צולמה שם כי היא מציגה את המקום מזווית שהם לא חשבו עליה”.
התערוכה של רובי תוצג, באופן לא שגרתי, ב”הגושרים מלון בטבע” אשר ממוקם בקיבוץ הגושרים והוקם על שרידיו של ארמון החורף המרהיב של האמיר פע’ור, השליט העותומני של צפון עמק החולה ורמת הגולן.
למה החלטת להציג את התערוכה במלון ולא בגלריה?
“התלבטנו הרבה איפה ראוי להעלות את התערוכה ובסופו של דבר הלכנו על מקום מכובד מאוד, שגם בשם שלו, הגושרים מלון בטבע, משלב את הקיום של האזור הזה. מלון בקיבוץ, שיש לו גם ערך היסטורי, זה פשוט השלים את כל הסיפור של התערוכה. מכיוון שבמלון עוברים המון אנשים בכל פרק זמן נתון, אני מקווה שכמה שיותר אנשים יחשפו לתמונות בתערוכה”.
את מי הזמנת לפתיחה?
“הזמנתי את כל מי שאני יכול, מפוליטיקאים בכירים, לאנשי צבא, קולגות מהעבודה ומהערוצים השונים, חברים, תושבים שאני מכיר, פשוט כולם. אני לא עם האף למעלה ולא למטה, אני חושב שאני נוגע בכולם ויש לי קשרים מכל הכיוונים. הזמנתי אנשים מכל המגוון שמאפיין את החיים שלי”.
יש תמונה שאתה אוהב במיוחד בתערוכה?
“יש את התמונה שהפכה לסמל של התערוכה ומחוללת את כל הסיפור שלה. מדובר בתמונה שמופיעה גם בהזמנה לתערוכה, שמתעדת את נורית באיזשהו רגע שהקפאנו. זו התמונה היחידה שמבוימת, אבל לא ממש. נורית הצטרפה אליי ליום עבודה במקום מאוד מיוחד והתחיל לטפטף גשם. אמרתי לה לעמוד לרגע עם המטרייה וצילמתי אותה על רקע הנוף של הגליל המערבי, ומבחינתי זו תמונה שמספרת הרבה מאוד דברים. בודדים האנשים שיבינו מה מסתתר מאחוריה, אבל את רוב התמונות אפשר להבין. למשל, אם רואים שלג בחרמון, יכולים להבין שזה צולם במהלך כתבה שלי על החרמון, אם רואים זרימה אז מבינים שזה צולם במהלך כתבה על בצורת וכו’. אבל בתמונה הזאת יש סיפור אישי שלי ושלה”.
תאר איך נראה יום טיפוסי שלך בעבודה ככתב?
“אין ממש דבר כזה ‘יום טיפוסי’ אצלי. זו עבודה שהיא 24/7 ובגלל שאני חי באזור שאני מסקר, אז הכל מתערבב. אני יכול לקבל טלפון באמצע הלילה ממישהו לגבי אירוע בטחוני או תאונת דרכים ויכול להיות לי יום כמו היום, שבבוקר אני עולה לחרמון ומדווח משם, לאחר מכן אני מדווח על אירוע בטחוני ממטולה, ובלילה אני מצלם כתבת צבע על הכפרים הדרוזים בגליל. אני פוגש המון אנשים ורואה הרבה מקומות ויש לי זכות גדולה לעבוד בעבודה כזו מגוונת”.
ועכשיו, כשנכנסת לתחום הצילום ומעלה תערוכה של צילומים מהנייד, אתה חושש מביקורת של צלמים מקצועיים?
“חברים טובים שלי הם צלמים ולצערי המקצוע שלהם נמצא בסכנה גדולה, לא בגללי אלא מהרגע שבו הטלפונים החכמים נכנסו לחיים שלנו. לצערי, משתמשים פחות ופחות בצלמים, ובעיקר בצלמי העיתונות. אני לא חושב שאני זה שקורא עליהם תיגר. היו הרבה פעמים שהמערכת רצתה לחסוך אז היא ביקשה ממני לצלם עם הנייד וסירבתי. החברים שלי יודעים שאני עושה כל מה שאני יכול בשביל לשמור עליהם בעולם הזה, שבו הם הולכים ונשחקים, אבל זוהי מציאות חיינו. מצלמות מקצועיות הולכות ויוצאות, וטלפונים חכמים נכנסים. הטלפון הנייד תמיד נמצא עליי, אני צמוד אליו 24/7 וכל צפצוף שלו מקפיץ אותי, כך שזה כיף להוציא ממנו גם דברים יפים וטובים. ולגבי הביקורת – אני תמיד בעד ביקורת. התפקיד שלי הוא לבקר ואני אשמח לשמוע כל דבר, כל עוד זה משהו ענייני”.
ולסיום, מה הציפיות שלך מהתערוכה?
“יש לי רק ציפייה אחת – שכמה שיותר אנשים יגיעו. אין לי יומרות מעבר לזה. שפשוט יגיעו, יתנו הצצה של כמה שניות על כל תמונה, יעניקו תשומת לב. המטרה שלי היא לא למכור או להתפרסם, המטרה היא קודם כל לעשות משהו שהוא בשביל הנשמה. זו לא הפרנסה שלי. אני פשוט רוצה לחלוק עם הציבור את ההנאה שלי”.
