רחל שדה היא לא רק מורה לספרות, היא גם משוררת. מי שקיטרה במשך שנים על המעבר מהמרכז  לגליל, היום לא מוכנה לעזוב את ביתה בשדה נחמיה ואת הגליל. במשך שנים הייתה רחל מורה בבית הספר “עמק החולה”, ובמקביל, כתבה שירים למגירה. לפני 6 שנים, רק 4 שנים לפני שיצאה לפנסיה, החליטה שהגיע הזמן להוציא את השירים שלה לאור. היום, עם 4 ספרי שירה מאחוריה, רחל לא עוצרת וכותבת שירה אישית ללא חשבון. ויש גם ספר ילדים בדרך

 

 

 

אם למדתם בבית הספר “עמק החולה”, סביר להניח שהשם ‘רחל שדה’ מוכר לכם מאוד. לפני שנתיים פרשה רחל לגמלאות, לאחר 40 שנה במערכת החינוך, כאשר את רובן העבירה בבית הספר בכפר בלום. “יצאתי לפנסיה מוקדמת לפני כשנתיים. ביקשו שאשאר, אבל הרגשתי שהגיע הזמן לפרוש”, אומרת רחל.

 

הרגשת שמיצית?

“דווקא נהניתי מכל רגע בהוראה, למרות שהיו מצבים שהייתי תשושה, אבל היו לי יחסים טובים עם רוב התלמידים ואהבתי את המקצוע. מבחינתי זו הייתה שליחות”.

 

 

יצאה מהמגירה

 

את חייה כמחנכת ומורה לספרות ולשון עברית החלה בכלל בחולון, שם לימדה שנים ספורות. כשעברה לצפון עם בעלה ובנם הבכור, כשהיא בת 27, היא לימדה 4 שנים בבית הספר היסודי בכפר בלום, ולאחר מכן המשיכה ל”עמק החולה”, שם נשארה עד פרישתה בגיל 58.

 

חלמת להגיע לצפון?

“ממש לא. אני מחוברת לעיר הגדולה בכל רמ”ח איבריי. אומנם גדלתי בחולון, אבל את כל שנות נעוריי ביליתי בתל אביב. אני טיפוס כל כך אינדיבידואליסטי, כך שלעבור לקיבוץ מבחינתי היה ‘ייהרג ובל יעבור’. נכון, נישאתי לקיבוצניק מעמיר, אבל בעלי ידע שבקיבוץ אנחנו כבר לא נגור”.

 

אז איך בכל זאת הגעת לשדה נחמיה?

“אימו של בעלי הייתה חולה ועל מנת להקל עליה בנסיעות למרכז, החלטנו שנעבור לגור לידה באופן זמני. אמרנו שנגיע לצפון לשנתיים. באנו, בעלי והבן ראו כי טוב ונשארנו. במשך שנים קיטרתי על כך, אבל היום, אם תשאלי אותי אם אני מוכנה לחזור למרכז, אין סיכוי שאסכים. אני אוהבת את המקום שאני מתגוררת בו ואני אוהבת את אצבע הגליל”.

 

כיום לרחל יש שלושה ילדים ושמונה נכדים. “אנחנו סבים מאוד פוריים”, היא אומרת בחיוך. שלושת ילדיה בחרו להמשיך את חייהם במרכז, אך לשמחתם, הבת האמצעית חזרה לא מזמן לצפון עם המשפחה החדשה שלה, כך שרחל יותר ממרוצה.

 

שנים רבות רחל הייתה “המורה לספרות ולשון”, אך רק לאחרונה, ממש שנים ספורות לפני שיצאה לפנסיה, החליטה להגשים חלום ולהוציא לאור את השירים שכתבה במהלך השנים. “מאז ומתמיד נמשכתי לכיוון וגם כתבתי רבות למגירה”, מספרת רחל. “אף פעם לא חשבתי לפרסם את השירים ופתאום, לפני שש שנים, יצא המרצע מן השק והחלטתי לצאת לאור”.

 

כל חייך כתבת, מה גרם לך בשלב זה בחיים לצאת החוצה?

“שאלה טובה שהתשובה עליה די לוטה בערפל, אבל בסופו של דבר זה איזשהו דחף פנימי. כשאתה יוצר משהו, אתה לא בא על סיפוקך מעצם היצירה אם אין לך פידבק מהקוראים, בין אם הוא שלילי או חיובי. מספיק שזה יגיע אל מישהו אחד שקורא את מה שיצרת וכבר זה עושה לך משהו כיוצר. היו הרבה מעצורים בדרך כי השירה שלי היא שירה לירית, שירה אישית מאוד. זה ממש כמו לבצע חתך רוחב פנימי בעצמך ולהוציא את הכל החוצה. במילים אחרות, חשיפה עצמית לא פשוטה. לבסוף, הצורך להוציא את זה החוצה גבר, ועם הגיל התובנות משתנות וכבר לא ממש עניין אותי מה יגידו אחרים ומה יחשבו עליי. התחלתי לעשות את מה שאני רוצה”.

 

“אני טיפוס רגיש למרות החזות הקשוחה”

 

רחל מספרת שרוב שיריה חושפניים. “כמובן שיש גם שירים דמיוניים, זה לא אני אחת לאחת, אני לא הגיבור המרכזי. אבל עדיין יש הרבה חשיפה”, אומרת רחל.

 

ארבעה ספרים של רחל כבר יצאו לאור משנת 2011. הסכר נפרץ. הספר השלישי שלה מכיל 100 שירים והרביעי 160, דבר שהוא לא אופייני לספרי שירה. כנראה שבאמת הם היו צריכים לצאת לאוויר העולם. אך רחל טוענת שרוב השירים עדכניים. “רוב השירים שפרסמתי הם מהתקופה האחרונה. היו גם שירים שהצטברו במהלך השנים, היו כאלה שפסלתי על הסף והיו ששיניתי כי לא רציתי לזרוק אותם”.

 

את הספר הראשון הוצאת עצמאית או עם הוצאת ספרים?

“הוצאה לאור היא עדיין גוף מסחרי ואנשים לא נוטים לקנות ספרי שירה, ואם הם כבר קונים, אז של משוררים ידועים. אך כל הוצאה לאור שמכבדת את עצמה לא תפרסם כל דבר, ואל ההוצאות האלה פניתי. שלחתי 10 שירים להוצאות. הן העבירו את החומר לעורך הספרותי שבודק את השירים לעומק ומחליט אם ‘יש על מה לדבר’. עד כה עבדתי עם שתי הוצאות- גוונים ואוריון, אך בשורה התחתונה, אני נושאת בעלויות לא פחות מההוצאה, אבל השירה היא משהו שכל כך טמון בי שזה פשוט היה חייב לצאת”.

 

את חוששת מביקורת?

“ממש לא, להפך. אני הרבה פעמים פונה לחברים או לאנשים שקוראים את השירה שלי ומבקשת שיגידו לי מה לא מדבר אליהם ומה פחות טוב, אני ממש מבקשת את זה. ברור שהייתי נרעשת אם היו אומרים לי שזה חסר ערך, אבל למזלי זה לא קורה”.

 

איך את מאפיינת את השירה שלך?

“כתיבה לירית, אישית מאוד, לאו דווקא שלי על עצמי, אלא של הדובר בשיר שסובל מבעיות אישיות כאלה או אחרות”.

 

רחל לא עוצרת. הספר החמישי בדרך, ובקרוב גם צפוי לצאת ספר ילדים. אז מאין כל ההשראה הזו?? “המילה השראה היא מילה גדולה. נהוג לראות את המשורר כדמות רומנטיקנית שמתבוננת בנוף ומקבלת השראה, שקוראת יצירה ספרותית ומקבלת השראה, וזה לא בדיוק ככה. העבודה היא עבודה סיזיפית. מאוד לא פשוטה. למשל, קראתי עיתון ונתקלתי בזוג מילים שלקחו אותי להפליג לכיוונים אחרים, שונים לגמרי ואינם קשורים לאותה כתבה שקראתי. לפעמים פשוט נולד שיר ממשהו שונה לגמרי, אין משהו קבוע. כמובן שחוויות עמוקות רגשיות, שלי או של המקורבים לי, גם הן באות לידי ביטוי. למשל, איבדתי את אחותי היחידה בגיל יחסית צעיר, אז הספר הראשון הוקדש לה ונקרא על שם שיר שכתבתי ביום הזיכרון הראשון לזכרה, “געגוע מתמשך”. הפן הרגשי מאוד מהותי ומרכזי בשירה שלי. אני בכלל טיפוס רגיש מאוד, למרות החזות הקשוחה שלי”.

 

לרוב משוררים כותבים מעצב ולא משמחה, גם את?

“זה אופייני מאוד לשירה המודרנית- כאב, עצב, בדידות- זה הטריגר הכי רציני לכתיבה. אני מאמינה בזה לגמרי. זה בכלל לא עניין של אמונה, זה פשוט מוכח”.

 

אומרים שאלו שאינם יודעים לכתוב-מלמדים, את מרגישה ששברת את הסטיגמה?

“אני לא מכירה את המשפט הזה. מי אמר שמורה לא יכול ליצור? מורה שאוהב את מה שהוא מלמד, מורה שאוהב ספרות, שטקסטים פורטים לו על הנימים, זה מורה שרוצה להיות טוב כמו הטקסטים שהוא מלמד אותם. אין סיבה בעולם שמורה לא יוכל לכתוב. הסטיגמה רחוקה מלהיות נכונה. דווקא העובדה שאני כותבת גרמה לי ללמד ספרות בצורה טיפה שונה”.

 

יש לך לפעמים מחסום כתיבה?

“בוודאי, ואין לך מושג כמה קשה לי עם זה. זה ממש כואב לי פיזית ויש תקופות שלמות שאני לא כותבת”.

 

ולסיום, יש עתיד לשירה או שהיא תלך ותיעלם?

“השירה עדיין חיה ובועטת, יש לה מקום והיה לה מקום. חבל לי שהשירה לא מגיעה למספיק אנשים. יצא לי להכיר אנשים מלומדים שאמרו ששירה לא עושה להם דבר, אבל זה לא נכון. מספיק שאתה קורא את השירה, זה כבר עושה משהו, גם אם לא תמיד מבינים את המשמעות בפעם הראשונה. בימינו, השירה המודרנית יכולה להיות הכי בגובה העיניים. פעם שירה הייתה כתובה בשפה גבוהה, ואם לא- היא לא נחשבה שירה בכלל. היום השירה המודרנית מקבלת לגיטימציה לבעוט בכל הכללים, אבל בכל זאת, מעטים אלו שמחוברים לשירה ואני מצרה על כך. בכל שנותיי בחינוך ניסיתי לקרב את החברה הצעירים לשירה ואני בהחלט מקווה שהצלחתי, ולו במעט”.