מאת דנה אלימלך.

פנינה כהן הוציאה לאחרונה אלבום שירים ראשון בו היא שרה על אהבה, בדידות, והתאלמנות, לאחר שאיבדה את אהוב ליבה משה ז”ל שנפטר ממחלת הסרטן. היא כותבת על אהובה שאיננו עוד, ושרה את הגעגוע במילים. בשירים תמצאו גם את ניצוץ החיים ואומרת כי מי שלא מבין את כוחה של האהבה מפסיד את גלגול החיים הזה.

את פנינה הכרתי בבית הקפה “חברותא” שהיה בקריית שמונה. לרוב הייתה מגיעה לזמן קצר, יושבת בשולחן קטן בכניסה לבית הקפה, צמוד לחלון הזכוכית הגדול שקרני שמש עברו דרכו והעניקו לפנינה מראה זוהר. תמיד הייתה מחייכת אך בעיניה היה ניכר הכאב. מאז נפטר בעלה משה ז”ל פנינה שיתפה באבלות שלה את חבריה והם החזירו לה אהבה ותמיכה. היא כתבה על אהבה שלא הייתה עוד, ועל האיש המופלא שהיה איתה. המילים עם הזמן הפכו לשירים שצריכים לצאת לעולם. פנינה הוציאה סינגל ראשון “שחור לבן” מתוך האלבום “אין בלי יש”. לפנינה קול מדהים.

פנינה כהן (53) מורה לחינוך גופני במקצועה. עבדה כמורה לחינוך גופני בבית הספר “ברנקו וייס” בקריית שמונה “ועיינות ירדן” בקיבוץ כפר בלום. בעלת תואר ראשון בחינוך, וחינוך בלתי פורמאלי, תואר שני בהנחיית קבוצות בשילוב אומנויות, ומחנכת למיניות. עבדה במגזר הדרוזי, ועם נוער בחינוך המיוחד. החלה בשירותה הצבאי כמדריכת נוער בגדנ”ע, ומאז היא עוסקת בחינוך בני נוער במגוון מסגרות.

לפנינה יחד עם בעלה משה כהן ז”ל שנפטר לפני שלוש שנים שישה ילדים: אשחר (27), ליבנה (24), אדר (19), אהל (17), אשל (12), אלה (10). “היה לי איש מופלא במשך 33 שנים” אומרת פנינה מיד בתחילת השיחה. משה ז”ל נפטר לאחר במאבק של שנה ושלושה שבועות במחלת הסרטן עם גידול בראשו. הם הגיעו לגליל העליון לפני 16 שנה מהעיר כרמיאל. פנינה נולדה בכרמיאל ומשה ז”ל בקריית ים. הם היו יחד מגיל 16 והוא היה כל עולמה.

משה ז”ל היה שוטר במשטרת ישראל, מבין תפקידו בשירות המשטרה היה חוקר לאלימות במשפחה בתחנת קריית שמונה, חוקר בתחנת משטרה כרמיאל, ורכז חקירות בתחנת כרמיאל. כאשר משה ז”ל נפטר הוא היה הרבש”צ של קיבוץ להבות הבשן לאחר שכבר פרש לגמלאות מהמשטרה. לפני שהגיעו לגליל העליון וקבעו את ביתם בקיבוץ להבות הבשן, משה ז”ל ופנינה שימשו כמשפחת אומנה במשך 7 שנים בכפר הילדים בכרמיאל ולהם 30 ילדים מאומצים.

לאחר שעזבו את כרמיאל עברו להתגורר ביישוב הקהילתי “מכמנים” אך עזבו את היישוב לאחר ארבע שנים כדי לספק לילדים מסגרות חינוך מתאימות, והחליטו כי ביתם יהיה בקיבוץ להבות הבשן. פנינה אומרת, כי כנראה הגורל הביא אותם לקהילת להבות הבשן ומשה ז”ל נפטר כשהם חלק מקהילה תומכת ומחבקת. משה היה חולה במשך שנה ושלושה שבועות, היא הייתה מרבית הזמן עם משה ז”ל בבתי חולים ובזמן זה הקהילה בקיבוץ עזרה בטיפול בילדים, בתמיכה, תמיכה מחבריו הרבש”צים, ובסיוע רב וחברות אמיצה של ראש מועצה אזורית הגליל העליון גיורא זלץ.

פנינה אומרת, כי עסקה בהתאלמנות הרבה זמן .”התאלמנות זאת צרה שאף אחד לא מדבר עליה , קללה שלא מדברים עליה. אלמנות בדרך כלל מסתגרות כיוון שהחברה שופטת אותן, אם אלמנה יצאה מהבית עם חולצה אדומה, בעיני החברה היא שברה מוסכמות. וכאלמנה את נמצאת במקום חלש. הסביבה פוגענית. אם אף אחד לא מוכן להיות בנעלים שלי אל תשפטו אותי”.

לאבד את אהובך מגיל 16.

“היה לי איש מופלא הוא היה הכול בשבילי וכל עולמי”, אומרת פנינה, ומספרת, כי משה ז”ל היה אומר לה “יום אחד אני אמות צעיר ולא תדעי כלום”. וזה מה שקרה. היו לי תפקידים מוגדרים בבית של חינוך הילדים, בישול, עיצוב הבית, והייתי עובדת עד אחר הצהריים. כל המערך של תפעול הבית מההיבט הכלכלי והתחזוקתי היה  באחריות משה ז”ל ואני סמכתי עליו”. כשגילו למשה ז”ל את הגידול בראש הרופאים נתנו לו זמן של שלושה חודשים לחיות והוא הצליח לחיות לזמן נוסף של שנה ושלושה שבועות. פנינה אומרת כי בזמן הזה הסבל שלו היה נוראי. ועבר שני ניתוחים מאוד גדולים.

“משה ז”ל היה איש מבריק” אומרת פנינה, ובזמן גילוי המחלה למד לשנה שנייה לתואר ראשון במשפטים במכללת צפת כשהוא ניסה להגשים חלום. “השנה הראשונה הייתה לו מדהימה. כשהמחלה החלה בשנה השנייה משה לא הצליח להסביר מה קורה לו. אין לי מושג איך תחזקתי הכול בזמן המחלה של משה ז”ל”. לאחר שישה חודשים של טיפולים בבתי חולים הם חזרו הביתה כדי שמשה ז”ל יסיים את חיוו לצד משפחתו, אשתו פנינה וילדיו, ילדיו המאומצים, וחברים. ללוויה הגיעו אלפי אנשים לחלוק למשה ז”ל כבוד אחרון וללוות אותו בדרכו האחרונה. “זכיתי בענק והפסדתי בענק כאשר משה נפטר צעיר מדיי” אומרת פנינה. בשנה האחרונה לחייו משה ז”ל ופנינה חגגו 25 שנה לנישואיהם – חתונת הכסף.  “אין שבר גדול מזה והכל מתגמד” היא חותמת.

כשהבינו שזה הסוף משה אמר לפנינה כי הוא לא יודע איך היא תחזיק את המפעל שבנו יחד פנינה הבטיחה שתצליח לשמור על מפעל חייהם – המשפחה, והיא עושה זאת מאז. ואומרת, כי במחלות הסרטן אנשים מתים עם בעיקר עם הסביבה הקרובה להם והיא רצתה שהחודשים האחרונים של משה יהיו עם הסביבה הטבעית שלו וכל מי שרצה להחזיר לו אהבה הגיע להיות עם משה ז”ל בימיו האחרונים. “הרגשתי שהיה חשוב למשה להיפרד מהסביבה שלו”.

פנינה מדברת על בעלה משה ז”ל בערגה וכמיהה לאיש המופלא שהיה איתה ומדבריה עליו ועל הדרך שעברו ביחד ניתן להבין עד כמה גדולה הייתה האהבה בין שניהם. זוג אוהבים שצעדו יחד במסע החיים עד שהוא נקטע, ופנינה ממשיכה במסע לבדה מאז הכירו בגיל 16 כשהיו רצים יחד בנבחרת האתלטיקה של בית הספר בו למדו בכרמיאל, ומאז לא נפרדו עד שמשה ז”ל נפטר.

געגוע שכואב בעצמות.

מאז הייתה נערה צעירה הייתה כותבת שירים “למגירה”, גם בשנים בהם הייתה חיילת. כנערה הייתה שרה במקהלה, בפסטיבלים, בצוות הוואי ובידור בכרמיאל. עם הזמן החלה לשחק כדורסל באופן מקצועי במשך 12 שנים והזניחה את השירה, אבל תמיד הייתה כותבת שירים. ואומרת, כי משה ז”ל תמיד היה שואל אותה “מה תעשי עם השירים שאת כותבת?”.

לאחר שמשה ז”ל נפטר פנינה אומרת, כי היו לילות לבנים רבים. חודשים רבים ללא שינה. ואז החלו להגיע השירים שהגיעו אליה באופן בלתי נשלט. “בפעם הראשונה שכתבתי שיר לאחר ההתאלמנות הוא היה על משה ז”ל שנקרא “רק הים” שנכתב לכבודו. עם הזמן נאספו שירים רבים. אמרו לי יש לך קול יפה, החלטתי לפנות לבן גולן שהוא גאון מוזיקלי ואיש מדהים עם השירים שכתבתי , בן שאל אותי מה אני רוצה לעשות עם השירים , עניתי לו: “רוצה לשיר אותם”,  “בואי נשיר אותם”, הוא אמר, ומאז יצאנו לדרך והפקנו אלבום ראשון. לאחרונה התחלנו לעבוד על האלבום השני כאשר בן הלחין את כל השירים באלבום. שעות של עבודה בסטודיו על האלבום. אני שרה שירים קשים, אבל יש בבן זיק ניצוץ שעושה אותם קלים יותר”. פנינה כתבה את השירים באלבום, בן גולן הלחין, רותם גולן ושחר גולן הפיקו וערכו את הקליפים. השם של האלבום הראשון: “אין בלי יש” ובו עשרה שירים על אהבה, כאב, אלמנות, בדידות, אושר שהיה ולא  קיים יותר.

את מאמינה שהאושר חוזר בצורה אחרת?

“מאמינה באושר, אבל יש שבר שלא ניתן לתקן. אי אפשר ללמוד לחיות עם השבר. אתה חי עם השבר בעל כורחך. זכיתי לאהוב ולהיות אהובה וזה הכוח שמחזיק אותי. אהבה זה כוח. מי שלא מבין שאהבה היא כוח מפסיד את הגלגול הזה. שלוש שנים לא חייכתי ולא צחקתי. באבלות אתה נמצא בעולם משל עצמך. במקום אחר. החיים ממשיכים כרגיל אבל אצלך הכול נעצר. היום אני מרשה לעצמי לחייך ולצחוק גם. וזה לא מובן  מאליו, כי היה נראה שהצחוק נמחק מהמצב הטבעי של החיים. אני נהנית לעשות מוזיקה וליצור את השירים. השירים מדברים להרבה אנשים אבל בעיקר לאלמנות ואלמנים”.