‘וירא’ בראשית

חזרתי אחורה בזמן לערב ראש השנה שחלפה. יש מין ‘ספורט’ שכזה, שחביב על כל מיני אנשים: לוקחים את אותיות השנה הנכנסת (תשפ”א) ומדביקים לה ראשי תיבות. בתור סוג של איחול לעצמנו, או מין ניסיון יומרני לנסות לאפיין את השנה שתיכנס. בנוגע לשנת תש”פ, זו שיוצאת לה עכשיו, נראה לי שלא היה מישהו שדמיין את האירוע המרכזי שהולך להתרחש בה. אולי היה מישהו שחשב שתש”פ אלו ראשי תיבות של “תהיה שנה פוליטית”, וזאת בעקבות סבבי הבחירות שכבר נראו באופק. וכשייחלנו לטיפות הגשם שירדו במהלך החורף, שאכן היה מבורך ביותר, הטיפות הללו לא היוו בשבילנו בשום צורה קדימון ל”טיפתי” המפורסם שהגיע אחרי הגשם הגדול… היום בחכמה שלאחר מעשה, כשהקורונה כבר באה להתארח אצלנו פעם שניה, אפשר להדביק לשנה הזאת את ראשי התיבות: “תהיה שנת פלא”.

ושוב חזרתי אחורה בזמן וקראתי את מה שכתבתי כאן בדיוק לפני שנה. הנה כמה שורות מאז: בקו התפר שבין השנה היוצאת לזו הנכנסת, נוהגים בבתי הכנסת לזמר את הפיוט “אחות קטנה”. כל בית בפיוט מסתיים בשורה: “תכלה שנה וקללותיה”. השורה שחותמת היא: “תחל שנה וברכותיה”. כלומר, אנחנו מתפללים לסיומם של הקללות שאותם חווינו בשנה החולפת ומבקשים שתתחיל שנה חדשה מבורכת. כנראה שהיו כמה קללות, כלומר דברים רעים, בשנת תשע”ט. והיו גם היו ברכות, דברים טובים. את האיחול שנה טובה, אפשר לפרשן בהקשר הזה. הקללות לא נראות טוב (אה, נכון, לא שמנו לב…). אבל, ישנו משפט שאמר מישהו חכם: “לא הכל טוב, אבל הכל לטובה”. בהחלט, יש לנו בעולמנו, סיטואציות לא ממש טובות (והלוואי  ותכלה שנה וקללותיה), ובתוך כל זה נקווה שנזכה לחוש, או להפנים, או להיות מודעים שהטובה של השנה עוברת גם דרך מה שלא כל כך טוב. גם הדרך הזאת היא חלק מה”טובה” שאותה אנחנו מאחלים זה לזה עכשיו. האיחול הזה צריך לחול גם על אופן הפנמת המאורעות שיעברו עלינו.

חז”ל אומרים על החג הזה את המשפט הבא: “בראש השנה, כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון”. וזה מבטא את העובדה שאנחנו מתייצבים כולנו אל מול בורא עולם ונסקרים על ידו. 2 פרשנויות נותן התלמוד לביטוי “בני מרון”: “חיילים שעומדים בשורה”. או: “כבשים שסופרים אותם”. כך או כך אנחנו כולנו שווה בשווה. זוהי עוצמת הראשוניות של ראש השנה, שממצבת את כולנו בנקודת התחלה שווה. ההבנה וההפנמה של האמירה הזאת, באה אולי יותר בקלות בסיועה של הקורונה. כולנו ממש, בלי הבדלי גיל ועיסוק, באותה קורונה ממש עם אותן מסכות. כולנו עוברים לפניו יחד. כולנו באותה ספינת קורונה (מישהו זוכר את הספינה ההיא ששטה לה לפני 8 חודשים והעסיקה אותנו כל כך, מבלי להעלות על הדעת שהמילה הזאת הולכת להיות כל כך מרכזית ומוחשית בחיינו כאן ולא רק אי שם מעבר לים). אז הנה באה לה הקורונה ומכניסה אותנו לראש השנה, כשכולנו באותה שורה, באותה ספינה (גם מי שלא הושבת, או לא יצא לחל”ת וכדומה). כולנו, למן האזרח הקטן ועד קודקודים שלמעלה. כבני מרון, כבני קורונה…

היום הזה והימים הללו הם גם זמן של חשבון נפש. כלפי שמים וכלפי עצמנו. זה אולי משהו שבדרך כלל ב’שוטף’ אנחנו מדחיקים ומרחיקים. ואולי זוהי תובנה שאנחנו יכולים לקחת איתנו מהקורונה אלינו פנימה. כל אחד לחייו שלו. אני מתכוון למושג שהתנחל לו בחיינו בחצי שנה האחרונה: בדיקות אפידמיולוגיות” (אפידמיה – מגפה, ולוגיה – ידע). חקירות שמתחקות אחרי הפעילות והמסלול של החולה המתוחקר. הוא מוסר דו”ח בעל כורחו. הכל נחשף. פתאום צריך לשים לב: איפה היינו? ומתי? מה עשינו בתאריכים הללו? האם נחשפנו לחולה מאומת? בקיצור: מחוייבים לתשומת לב מקסימלית. אולי ניקח מכאן את זה הלאה לחיינו. צריך ללמוד להיות מדוייקים. לדעת להתכוונן נכון. לדייק את עצמנו. לא להשאיר משהו לא מבורר. לדאוג לכך, שחיינו לא יהיו סתמיים. מותר אמנם לפעמים לעצור ולנפוש, אבל שנדע לא להעביר את ימי חיינו סתם.. צריכה להיות מטרה, משמעות, כיוון. לא שורפים את הזמן. עושים מה שצריך. עלינו ללמוד מבורא עולם, שמדייק הכל ונותן לנו הכל בדיוק המתאים לנו. אפשר לומר שבעצם כל ההוראות והציוויים שלו אלינו באים בשביל לדייק את חיינו.

ואחרי שהיא מתארחת אצלינו תקופה של חצי שנה ולקראת (כפי הנראה) תקופת אירוח נוספת גם בשנת תשפ”א, אני רוצה לומר עליה (או בעצם עלינו), עוד כמה מילים. אחרות מכל מה שנכתב כאן קודם. והמילים הבאות הם לא שלי. התגלגל לידי ספר בשם “רעש” שכתב יעקב בּוּרַק, שהוא סופר ואיש עסקים. הוא מצביע על המון רעשי רקע שסובבים אותנו מטרידים את חיינו ומפריעים לנו לחיות נכון. אז הנה לפניכם כמה ציטוטים ממנו (וגם מתוך מאמר שלו באינטרנט): הרעש נמצא בכל מקום בסביבתנו, החל במטרדים חיצוניים, כמו רעשי הכרך, דרך הפרעות בתוכנו פנימה, ובראשן הצורך להשתייך והשאיפה לשלמות, וכלה ברעש הנורא מכול – החרדה מפני קצנו. הוא מצביע על כך שאנחנו דרוכים לקראת כל איום קיומי ללא קשר להסתברות הופעתו. הוא מביא דוגמא עצובה מארה”ב: בשנה שלאחר אסון התאומים, קיפחו את חייהם 1,500 אמריקאים, שהעדיפו לנהוג ברכבם אל מותם, במקום לטוס במטוס שהוא בטוח פי 20. רעש אחר בחיינו מוכר כל כך, מייצגים המכשירים האלקטרוניים שמלווים את שגרת עבודתנו. למשל זמזומי הטלפונים הסלולריים שקוראים לבעליהם בקולם האלקטרוני הנואש של “המצב השקט” שלהם. ולסיום זה מה שהוא כותב על הפחד שמהווה גורם מפריע מאד לחיינו וגורם לשיתוקם: כל שנה והפחד הגדול שלה ופעם בעשר שנים אנו עדים לפניקה של ממש. אף פניקה אינה שורדת יותר מחודשים ספורים והיא מפנה את מקומה לכוכב פחד חדש. מישהו עדיין זוכר את באג 2000? סלמונלה? התקפת טילים בעלי ראש נפץ כימיים? או שפעת העופות שהוזכרה בחורף 2006 כגורם שימחק חלק ניכר מאוכלוסיית כדור הארץ מעל פני האדמה?

בסעודה החגיגית של ראש השנה נוהגים לאכול כל מיני מאכלים מיוחדים (“סימנים” כפי שזה נקרא במסורת הארוכה שלנו) ולהתפלל דרכם שתהיה השנה הנכנסת טובה בכל מיני תחומים וכיוונים. אז על המשקל הזה נברך את עצמנו: “יהי רצון שתהא השנה הזאת נקיה מכל סוגי הרעשים המפריעים ונזכה להיות קשובים לדברים האמיתיים”. אז נאחל לעצמנו שתסור מעלינו קללת הקורונה וקללת הפחד שמתלווה אליה.

“תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה“