מידע 8

  • מידע 8, ת.ד 682, קריית שמונה
  • 1-700-703388
  • ziv.meida8@gmail.com

אל תוך השבר וחזרה

איך הופכים משבר להזדמנות? נועה הגלעדי התמודדה בשיא הצלחתה עם המאניה דיפרסיה, והיום היא לא מפחדת לדבר על זה. לאחר שנים של טיפולים ואשפוזים, נועה הגיעה להשלמה, השלמה עם עצמה ועם המאניה, ויצאה למסע מרתק על קו השבר הסורי אפריקאי, שהתכתב עם השבר שלה. לפני כשנה יצאה נועה אל האור בהרצאה, בה היא מניחה את הקלפים על השולחן, שוברת את כל הסטיגמות ומשתפת את עולמה כאומנית מצליחה, המתמודדת עם הפרעה נפשית,  אבל לא נותנת לה להגדיר את מי שהיא. השראה.

 

“אם אני משוגעת, אז גם את משוגעת, ואני לא משוגעת”. כך אמרה נועה הגלעדי (40) מקיבוץ שדה נחמיה, ביום הראשון במחלקה, במהלך האשפוז הראשון בגהה. ב-12 השנים האחרונות עברה נועה מסע ארוך, בו למדה לגלות את עצמה ואת המאניה דיפרסיה, על פסגותיה ותהומותיה.

“אם מישהו היה אומר לי, בתקופת לימודי בבצלאל, שאמצא את עצמי מאושפזת וקשורה למיטה, לא הייתי מאמינה לו. אם מישהו היה אומר לי שאצא מזה, שאמצא בתוכי את הכוחות ואנתב לי נתיב של ריפוי, ואף יותר מכך, שאעביר על כך הרצאות, בזמן ששכבתי שעות וימים על הדשא מפלסטיק בחצר המחלקה, הייתי חושבת שהוא משוגע” אומרת נועה.

“כולנו עוברים משברים בחיים. קטנים וגדולים. זה חלק מהחיים. השאלה היא איך אנחנו מתמודדים עם המשברים האלה, מה אנחנו עושים איתם. האם אנו מנציחים את החורבן או צומחים מתוכו. מה יש בו בשגעון שכל כך מפחיד ומרתיע? מדוע אנחנו כל כך פוחדים ממנו, הרי כולנו יכולים להשתגע. ויכול להיות, אולי, שזו התשובה”.

 

“אבא חי את החלום”

“על כל משבר ניתן להתגבר”, וזו לא קלישאה, במיוחד במקרה של נועה הגלעדי, שבשיא ההצלחה התמודדה עם התפרצות הפרעת המאניה-דיפרסיה. לאחר שנים של טיפולים ואשפוזים, נועה הגיעה להשלמה, השלמה עם עצמה ועם המאניה, ויצאה למסע מרתק על קו השבר הסורי אפריקאי, שהתכתב עם השבר שלה. בימים אלו, נועה מרצה ברחבי הארץ ולמגוון קהלים על המסע שלה. מאז יציאתה לאור, נועה סחפה אלפי אנשים, דרך סרטונים והרצאות, שהתרגשו יחד איתה. בהרצאתה, נועה משתפת את מסעה הרצוף עליות וירידות, שוברת את כל הסטיגמות על הפרעות נפשיות, וחושפת את עולמה ברגישות ובכנות, דרך תמונות מעשייתה האומנותית ומחוויותיה על קו השבר.

היא גדלה ברמות מאיר והיא בת הזקונים מתוך ארבעה. אחיה נמרוד הוא היסטריון, אחותה הגדולה, נעמה, למדה ארכיטקטורה בבצלאל וכיום היא חיה ועובדת בלונדון, ונטע היא מעצבת טקסטיל בברלין. “ידעתי שאני אמנית עוד לפני שידעתי להגיד את המילה” אומרת נועה. “האחיות שלי היו ההשראה שלי וכל חיי כיוונתי ללמוד בבצלאל”.

אבל דמות המפתח המשמעותית ביותר בחייה של נועה היה אביה. “תמיד אני מסתובבת באירועים עם מצלמה ביד וכולם אומרים לי שאני בדיוק כמו אבא. אבא חי את החלום, הוא מימש את עצמו לחלוטין”.

באיזה אופן?

“הוא עשה את הדבר שהוא הכי אהב בעולם. הוא היה פנטזיונר, שטייל בעולם במסגרת עבודתו כחקלאי פרחים במכון וולקני. הוא צילם כל חייו, בכל העולם. הוא אהב את העבודה שלו, ואת הקשר החזק לאדמה קיבל מסבא, אבל עדיין היה לו זמן להשקיע באהבה הגדולה שלו שהיא צילום. אני זוכרת שכל שבת עבדנו ביחד בחממה ובמטע המנגו שלנו. היה לי קשר טוב עם אבא. עבדנו שעות ביחד, למרות שלא ממש דיברנו על הרגשות שלנו. פשוט עבדנו ובילינו זמן רב ביחד. בזכותו גם אהבתי לנהוג על הטרקטור ועד היום יש לי את החיבור הזה לקרקע. ממש גדלתי בחממה, תרתי משמע. חקרתי את הטבע וחייתי עם חיות מגיל צעיר מאוד”.

כל חייה רצתה נועה ללמוד בבצלאל, וכך היה. לאחר שחזרה מאירופה, החל הרומן שלה עם זכוכית, החומר שעד עכשיו גורם לה להתרגש. “נרשמתי לקרמיקה, כי זה הקורס היחיד שהיה בו מקום. באחד התרגילים בשנה הראשונה שלי, מצאתי תמונה ישנה שלי כפעוטה על ערסל. אין לי הרבה תמונות מהילדות, כי אני בת זקונים, אז זה היה מרגש ממש. החלטתי שאני הולכת ליצור ערסל מזכוכית בגלל שהחומר הזה שברירי, והתמונה עצמה מדברת על השבריריות של החיים. המרצה שלי לא האמין שאני יכולה לעשות את זה, מה שדי הרגיז אותי, ולא וויתרתי. עשיתי ערסל מזכוכית בגודל אמיתי ופשוט התאהבתי”.

מה חיבר אותך דווקא לחומר הזה?

“אש זה דבר מהפנט וממש נמשכתי לעולם הזה, נשביתי בקסמיו של החומר. המהות של הזכוכית מתחבר למהות שלי. השברירות, השבר, האיחוי, המעבר ממוצק לנוזל, השקיפות שלו. זה ממש נשמע כמו קלישאה, אבל אני מרגישה שהחומר בחר בי”.

במהלך לימודיה, לאחר 10 שנים בהן נאבק בסרטן, אביה של נועה נפטר. “הרופאים לא נתנו לו כל כך הרבה זמן לחיות, אבל הוא היה לוחם. נחוש ועקשן. זה לא הפתיע כשהוא נפטר, אבל היה ברור לי שפרוייקט הגמר שלי יהיה לזכרו”.

משם בא רעיון הטרקטור מזכוכית?

“הטרקטור ייצג את כל מה שאבא שלי ייצג. אבא היה אדם חזק ומחובר לקרקע ולכן החלטתי לבנות טרקטור מזכוכית. הגשתי את הרעיון למרצה שלי, אותו מרצה עם הערסל, והוא כבר ידע עם מי יש לו עסק וביקש שאגיש לו איור בגודל מקורי של הטרקטור. אבא עוד היה בחיים, למרות שהוא הבין שאת הפרויקט אני עושה בשבילו. ממש בקלות הוא צייר לי את האיור, למרות המחלה”.

הוא הבין שזה יהיה לזכרו?

“הוא לא דיבר על זה, כי היה לו קשה לדבר על רגשות, אבל הוא הבין. הוא שאל אם תהיה תמונה שלו על הקיר, סוג של הצהרה שהוא מבין מה אני עושה ושהוא הולך בקרוב. ככה הוא נפרד ממני. השם של הפרויקט נקרא ‘ואתה לא תהיה’, שמלבד אבא דיבר גם על אבל לאומי, על אובדן הערכים שהיו עם קום המדינה, ערכים שכבר לא קיימים היום”.

נועה זכתה לשבחים בזכות הטרקטור שבנתה. עד לפני שנתיים, העבודה שלה הוצגה במוזיאון ארץ ישראל, ונראה כי העתיד היה מזהיר עבור נועה. בעקבות פרויקט נוסף שעשתה, נועה הגישה מועמדות לתחרות זכוכית בינלאומית, והיצירה שלה החלה להתפרסם,. נועה זכתה במלגות יוקרתיות בעולם. “הייתי אז מאוד אמביציונית. בשביל להגשים חלומות צריך להילחם, צריך נחישות.  מתוך 1,000 מתמודדים התקבלתי לתחרות של המגזין הכי יוקרתי. זה היה מדהים”.

 

הגיע הזמן

המשבר הגיע שנה לאחר שסיימה את הלימודים, בחודש מרץ 2007. “בדיוק הייתי במקום של חוסר וודאות, וזה קשה במיוחד כשמדובר בחלומות שלך. יום אחרי יום קיבלתי תשובות שליליות לגבי מלגות שהגשתי. לא יכולתי להכיל את זה. לא היה לי תאבון, לא יכולתי לישון, הייתי גוש של אדרנלין. העברתי כמעט 7 ימים בלי שעות שינה ושתי קופסאות סיגריות ביום. חוויתי איזשהו התקף חרדה, ובגלל שלא היה שום גורם שהתערב באותו שלב, זה הפך להתקף פסיכוטי”.

איך את זוכרת את ההתקף הראשון?

“בגדול, התקף פסיכוטי קורה כשאנחנו מגיעים לסף היכולת שלנו. כבר לא יכולתי להכיל את המתח, האכזבה המתמשכת, חוסר השינה. הגוף בעיקרון אומר ‘עד כאן’.  יום לפני ליל הסדר, עבדתי במשתלה ופתאום יצאתי החוצה. השמיים היו ריקים והחלו להתמלא בעננים. שמעתי את סבא שלי אומר מתוך השמיים ‘הגיע הזמן’. כמובן שחשבתי שהגיע הזמן שלי למות. במשך כמה שעות ניסו לאתר את המשפחה שלי כי הבינו שאני נמצאת בעולם אחר. ממש יצאתי למסעות להציל את העולם בתוך הראש שלי. ברגע שהגיעו אח שלי ואמא שלי, עברתי למיון בקפלן ומשם למיון בגהה. ייאמר לזכותה של המשפחה שלי שהם עברו איתי הרבה קש במהלך השנים”.

במשך חודש וחצי נועה הייתה באשפוז יום בגהה. שבועיים לאחר מכן, היא כבר טסה לסקוטלנד בעקבות מלגה יוקרתית שקיבלה. ואז, שוב הגיע הדכאון. “הייתי במקום לא טוב לעשות את זה ומייד אחרי, שוב התאשפזתי באשפוז יום בגהה. כל יום משמונה בבוקר עד אחת בצהריים. הצלחתי להתאושש, ושוב קיבלתי שתי מלגות. זה הדבר היחיד שעניין אותי, לא שום דבר אחר”.

באשפוז השלישי של נועה בבאר יעקב, נקבע כבר שלנועה יש מאניה דיפרסיה. “הייתי מאושפזת במחלקה הפתוחה וראו כבר את הדפוס של המאניה, אז קבעו את האבחון. כשהייתי בשיקום בחירם, אמרו לי שאין מצב שאני אחזור לזכוכית, כי כל פעם שזה קרה, הגיע גם האשפוז. אבל אני, משהו חסר לי בחיים בלי זה”.

ועד היום את מגישה מלגות. את לא חוששת לחזור לזה?

“לא. כי אני לא באותו מקום. מעבר לתרופות, אני מלווה בטיפול ואני לא באותו מקום שהייתי בו. תמיד יש סכנה, אבל ההתרגשות עולה על זה. אני מתלהבת הרבה יותר מכל בן אדם אחר, בגלל המאניה, מתרגשת יותר. הכל אצלי בווליום גבוה. בשיקום קיבלתי כלים חשובים ולמדתי איך להתמודד עם המקומות האלה. הייתי שם במשך שנתיים וחצי וממש עשיתי ריסטארט לחיים”.

 

לאחר השיקום, נועה הבינה שהיא חייבת לעבור למקום חדש, מקום שלא מתייג אותה. “רציתי התחלה חדשה. חיפשתי מקום עם מים ועם טבע, אז עברתי לגליל. הייתי חייבת מסגרת לאחר השיקום. נרשמתי לתל חי, ובמקביל הדרכתי באגמון החולה. גיליתי עולם חדש של ציפורים, אז פשוט פרשתי ביום הראשון ללימודים”.

ואז הגיעה “היציאה מהארון” כפי שהיא קוראת לזה. החשיפה. “ההתמודדות הכי קשה בעיניי זה הסטיגמה. כמה שנים טובות רציתי לצאת מהארון ולא העזתי. בכל פעם היה תירוץ אחר. לפני שנה נכחתי בפסטיבל סרטי הרפתקה, ובזכותו קיבלתי את האומץ לצאת מהארון”.

בזכות מה?

“כל הזמן התחשבתי במה אומרים עליי ואיך אנשים יגיבו. בסרטים אנשים עושים את מה שבא להם. לא אכפת להם מה יגידו עליהם. הכי רציתי לדבר על המאניה דיפרסיה ופחדתי מה יגידו. בפסטיבל ראיתי אנשים עושים דברים מטורפים וזה טלטל אותי. כתבתי לעצמי כל מיני משפטים שעוררו בי השראה ופשוט אזרתי אומץ ויצאתי עם זה החוצה בפוסט בפייסבוק שקיבל הרבה מאוד תגובות”.

מאז נועה לא מפחדת לדבר על זה, להפך. היא יצא בסדרת הרצאות על המסע שלה אל תוך עצמה וגם על מסע האופניים שלה לאורך קו השבר הסורי אפריקאי. “אני ממש אוהבת לעמוד מול קהל, זה סוג של תרפיה. לספר את הסיפור שלי, לשבור סטיגמות שיש לאנשים על הפרעות נפשיות. בהרצאה שלי אני מפתיעה אנשים וזה חזק. אנשים ניגשים אליי לאחר ההרצאה ומשתפים אותי בסיפור שלהם, ואני מרגישה שאני עושה משהו חשוב. זו תחושת סיפוק מדהימה. זו הייתה השנה הכי טובה שלי, הצעד הזה לצאת לאור ולהראות לעולם צד אחר של המאניה”.

בימים אלו, נועה זכתה בשתי מלגות ללימודי זכוכית בחו”ל, ואין יותר מרוגשת ממנה. “קשה לי לתאר במילים את החזרה שלי לזכוכית. תמיד ידעתי שזה יקרה אבל לא האמנתי. זה יכול להיות מאוד מסוכן לחזור לשם, אבל מסוכן באותה מידה לחיות בלי חלומות, וזה לא שווה לחיות ככה”.

 

 

Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn
סגירת תפריט
דברו איתנו