מאז פרוץ המלחמה הפכה קריית שמונה לאחת הערים המזוהות ביותר עם קו העימות והאסון שפקד אותו. פינוי מלא, פגיעות ישירות בתשתיות, שחיקה כלכלית עמוקה ואי־ודאות מתמשכת כל אלה הציבו את העיר באתגרי החזית החברתית בחצר האחורית של מדינת ישראל. אלא שכעת, שנה לאחר הפסקת האש מתברר שהמאבק על שיקום העיר מתנהל לא רק מול המציאות בשטח, אלא גם בזירה אחרת לגמרי: זירת המספרים והטלת האשמות. מצד אחד טוענים שרי הממשלה "העברנו 277.5 מיליון שקלים לקריית שמונה”, זאת הנוסף למעל חצי מילארד ש"ח שיושקע באוניברסיטת קרית שמונה. מדובר בסכומים חסרי תקדים אלא שמנגד בהנהלת העירייה טוענים אחרת.יורם ביטון, מנכ”ל החברה הכלכלית ולשעבר מנכ”ל העירייה, פרסם פוסט ברשתות החברתיות בט הוא טוען בתוקף "לחשבון הבנק של עיריית קריית שמונה נכנסו מאז אוקטובר 2023 רק כ־90 מיליון שקלים – כולם עבור פעילות שוטפת ופיצוי על אובדן הכנסות. לא שקל אחד לשיקום תשתיות".
הפער הזה איננו טכני, הוא לב הסיפור. בשיחה שקיימתי עם ביטון הוא מציב קו אדום ברור: "אני סופר את הכסף שנכנס בפועל לחשבון העירייה. כל השאר – החלטות ממשלה, תקציבים מאושרים, הרשאות לביצוע, עבודות שמנוהלות ישירות על ידי המדינה או משרדי ממשלה – אינם סיוע לעירייה, אלא לכל היותר ניהול משבר של המדינה עבור עצמה: “תפתח את חשבון הבנק, תפתח את המאזנים – זה מה שיש”, הוא חוזר ואומר. לפי הנתונים שהוא מציג, ב־2023 קיבלה העירייה 30 מיליון שקלים, ב־2024 קיבלה 60 מיליון, ובשנת 2025 אפס שקלים. סך הכול 90 מיליון שקלים על פני 27 חודשים. כל הכסף הזה, לדבריו, נועד לאפשר לעירייה להמשיך להתקיים בזמן פינוי: לשלם שכר, להפעיל שירותים בסיסיים, ולתחזק פעילות מינימלית בעיר ובמוקדי הפינוי. לדבריו לא ניתן שקל לשיקום כבישים, מבנים, גדרות או תשתיות שנפגעו מטילים ומתנועת טנקים ונגמ”שים שגרמו נזק לתשתיות.
במשרד נגב גליל מציגים תמונה קצת שונה שכוללת פירוט של תקציבי שיקום ופיתוח בהיקף של יותר מ־200 מיליון שקלים, לצד תקציבים לחוסן קהילתי, בריאות, ביטחון וכלכלה מקומית. אלא שכאשר יורדים לפרטים הקטנים, מתברר שרוב הסכומים הללו אינם “כסף חופשי” שעבר לעירייה. חלקם בוצעו ישירות על ידי המדינה, חלקם נמצאים בשלב של “אושרה תוכנית עבודה”, וחלקם הם הרשאות לביצוע בהיקף מצומצם בלבד. כך למשל, תקציב של כ־62 מיליון שקלים לשיקום מוסדות החינוך, אותו כלל ביטון כחלק מהתקציב שהגיע לעיר, ומוצג לעיתים כהוכחה להשקעה מסיבית בעיר לא עבר כלל דרך העירייה. המדינה ניהלה את העבודות, שילמה לקבלנים, ופעלה מתוך אינטרס מובהק: להחזיר תושבים לבתיהם ולחסוך עלויות פינוי ובתי מלון. מבחינת ביטון, זהו תיקון נזקי מלחמה שהמדינה מחויבת לו ממילא, לא “סיוע” לעירייה.
גם בתחום שיקום התשתיות התמונה דומה. החלטות ממשלה על 66 מיליון שקלים ועל 90 מיליון שקלים אכן התקבלו, אך עד כה, כך לטענת ביטון, לא הועבר לעירייה כסף בפועל. מה שכן התקבל הן הרשאות לביצוע בהיקף של כ־10 מיליון שקלים בלבד, וגם אלה כרוכות, לדבריו, בדרישות בירוקרטיות כבדות. לטענתו המדינה מערימה קשיים מיותרים על מחלקות העירייה. כאשר במקרים דומים שאירעו במרכז הארץ יום למחרת כבר הגיעו צוותים כדי לתקן את הנזקים. במקרה של קרית שמונה "אישרו אבל לא העבירו”, הוא מסכם.
אלא שכאן נכנסת האפשרות השלישית, זו שמערערת את הדיכוטומיה בין “הכול שקר” ל”הכול אמת”. מבדיקת מידע גלוי ומניתוח הנתונים, עולה סבירות לא מבוטלת לכך שבשנה האחרונה זרמו לקריית שמונה ולסביבה סדר גודל של עוד 20–30 מיליון שקלים, שלא מופיעים במאזני העירייה ככסף שיקום, אך גם אינם דמיוניים. בעיקר מדובר בתקציבי אבטחה, הפעלה ופרויקטים שבוצעו דרך קבלנים, יחידות ממשלתיות או משרדים אחרים, ולא דרך חשבון העירייה. כך למשל, רכיב אבטחה עירונית בהיקף של כ־30 מיליון שקלים, הפרוס על פני כמה שנים, כבר החל להתממש בפועל. חלק מהכסף שימש להפעלת יחידות אבטחה חיצוניות, רכיבים טקטיים ושירותים שניתנו לעיר, מלגות לסטודנטים אך לא נרשמו כ”סיוע לעירייה” במובן הקלאסי. גם הרשאות לביצוע בפרויקטי תשתית עשויות לייצר תשלומים בפועל דרך מנגנוני ביצוע ממשלתיים, בלי שייכנסו לבנק העירוני. כמו כן, אושר סכום של 20 מיליון ש"ח עבור שיפוץ האיצטדיון אך עם זאת טרם החלו העבודות ולכן לא מומשו רוב הכספים.
במילים אחרות: ייתכן מאוד שהאמת אינה נמצאת במלואה לא במצגת הממשלתית ולא בדברי ביטון. הממשלה סופרת “תקציב” מסגרות, החלטות, התחייבויות ופרויקטים והעירייה סופרת “כסף” נזילות, יכולת ביצוע מיידית ושליטה תקציבית. ובין שני העולמות הללו נוצר אזור אפור, שבו כסף יוצא מהמדינה ומגיע לעיר באמצעות צינורות אחרים שמפעילה המדינה, אך לא מעניק לעירייה את הכלי המרכזי שהיא מבקשת: יכולת לשקם את קריית שמונה באופן עצמאי.
על דבר אחד אין מחלוקת, קרית שמונה נמצאת בעיצומו של קמפיין פוליטי שלא ידעה מעולם. במסגרת הקמפיין נכנסו גורמים שונים – משרדי ממשלה, עמותות, עורכי דין, משרדי יח"צ שמתערבים בניהול העיר. בסופו של דבר צודק שטרן בטענתו כי האחריות מוטלת על כתפיו כראש העיר. זו אינה רק מחלוקת חשבונאית. זהו ויכוח על שליטה, אמון וכוח פוליטי. האם שיקום עיר פגועה צריך להתבצע “מלמעלה”, דרך משרדי ממשלה וקבלנים, או “מלמטה” או דרך הרשות המקומית שנבחרה על ידי תושבי העיר. בשורה התחתונה תושבי קריית שמונה שומעים על “מאות מיליונים” אבל רואים בעיקר קצב שיקום איטי ועתיד לוט בערפל. עד שתוצג תמונה מלאה של הכספים שהושקעו בעיר, באמצעות כל הצינורות, הוויכוח הזה יימשך. ובינתיים, קריית שמונה נשארת בין ההבטחות לבין הביצוע, בין הנייר לבין האספלט.
