יחידת החילוץ של המועצה האיזורית מבואות החרמון הוקמה לאחר שבמלחמת לבנון השנייה הגיעו כמה מתושביה למסקנה חד משמעית- במקרה של חירום ממשי,  אין מי שיוכל לסייע לתושבי אצבע הגליל באופן מיידי. משלושה אנשים טובים קמה יחידה שמונה 50 מתנדבים איכותיים, מקצועיים ונטולי אגו, “כי רק כך אפשר לבצע את העבודה”, אומר ראש המועצה בני בן מובחר. ראיון עם ארבעה חברי יחידה וראש מועצה אחד. היה שמח.

 

שירי פריאנט

 

בשנים האחרונות קמה לה בשקט בשקט יחידת החילוץ של המועצה האיזורית מבואות החרמון. יחידה שהתחילה כצוות של שלושה אנשים, מונה היום 50 מתנדבים מיישובי המועצה. היחידה ערכה בשנים האחרונות תרגילים רחבי היקף, שהתמקדו בהכשרות לחילוץ אנשים מהריסות, עקב רעידת אדמה ומלחמה, כיבוי שריפות, איתור נעדרים וטיפול בפצועים באירוע רב נפגעים. למה הם עושים את זה? שאלה טובה. ניסיתי למצוא את התשובה בערב סולידי, שהפך למפגש חברים לנשק, אליו הצטרף המפקד הראשי, ראש המועצה בני בן מובחר.

 

“המלחמה הבאה בלתי נמנעת”

 

הערב שלי נפתח בשיחה צפופה עם יורם מכלוף מאליפלט, הממונה על חירום וביטחון במועצה. לצידו ישבו איתי חיניץ, מפקד היחידה, ואבי מזרחי, שניהם מרמות נפתלי; ויוסי להב משדה אליעזר, בעל פז”מ ארוך של פעילות התנדבותית, שגם הפך לאחרונה לסבא גאה. יוסי ושאר החברים ניצלו את האירוע לחגוג.

 

כמה הרמות כוסית לאחר מכן, אני מעלה את השאלה: למה מועצה קטנה כל כך, יחסית, זקוקה ליחידת חילוץ? יורם ממהר להסביר. “מאז שהוקמה המועצה, תושביה מתמודדים עם מצבי חירום רבים. לאחר מלחמת לבנון השנייה, נוכחנו לדעת שמדינת ישראל אינה מסוגלת להעניק מענה לתושבים של הישובים הקטנים. בסוף המלחמה החלטנו שאנו חייבים להקים צוות שיוכל לתת סיוע לאזרחים באופן מיידי. התחלנו כצוות של 3-4 אנשים. ראינו שיש עוד הרבה יחידות חילוץ בשטח, אז החלטנו שאנחנו נתמקצע בחילוץ לכודים במקרה של רעידת אדמה או אירוע רב נפגעים. כשיצאנו לקורס בבה”ד 16, כבר היינו צוות של 30 איש. היחידה משכה אליה יותר ויותר אנשים איכותיים, ובלי ששמנו לב, היחידה מנתה 50 חברים”.

 

 

 

כשצוות המתנדבים כבר הפך ליחידה, החברים יצאו לקורס חובשים והחלו לסייע לצוותים של כבאות והצלה. “התאמנו איתם, למדנו איך לעזור להם במצבים של תאונות דרכים, שריפות בשטח או בבתים פרטיים”, אומר יורם, “כבר היינו יחידה מתפקדת לגמרי, אך מפקד היחידה שלנו חלה וחיפשנו לו מחליף. באותה תקופה, כמה חברים הציעו את איתי לתפקיד, גם בזכות הכישורים והרקע שלו, אך בעיקר בגלל המוטיבציה הענקית שלו. איתי כבר עבד במבואות החרמון ב’מועצה ללא אלימות’, כך שהתפקיד היה תפור עליו.”

 

וכמו שיורם אמר, איתי הגיע ליחידה רענן ועם המון רעיונות חדשים. “הוא הגיע עם רעיונות מטורפים. אמרתי לו שזה בסדר לפנטז, אבל הייתי בטוח שהוא לא נורמלי”, צוחק יורם. “הוא הגיע עם הצעת מחיר לרכישת מכשירי קשר לצוות היחידה בכ-140 אלף שקלים. הרגשתי שהוא רץ מהר מדי והייתי חייב לעצור אותו, אך בסופו של דבר הוא התעקש וטוב שכך”.

 

איתי: “יכול להיות שמדובר בכסף גדול, אבל התפיסה שהובילה אותי היא שכאשר יקרה האירוע הבא, וזה בלתי נמנע שזה יקרה, אנו נהיה מוכנים. היום יש בכל ישוב של המועצה חמ”ל עם מכשירי קשר. גם אם תיפול כל התקשורת בארץ, גם אם יירד שלג ובכל מצב שרק יקרה, אנו נוכל לתקשר אחד עם השני. אין הרבה רשויות שיכולות לעשות את זה. אנשים צריכים להבין שיש במועצה שישה ישובים שנמצאים סמוך לגדר. אנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד שיבוא לעזרתנו במידת הצורך. אנחנו סומכים על עצמנו”.

 

תן את הכבוד לצה”ל

 

יורם ושאר החברים חוזרים ומזכירים את מלחמת לבנון השנייה. “במלחמה האחרונה התרסקו שני מסוקים מעל העליות של צומת כ”ח לכיוון צומת ישע”, מספר יורם. “הגענו למקום וראינו באמצע הכביש מנוע של מסוק וטייס פצוע, ולא הייתה לנו אפילו תאורה בשביל לעזור להם ולראות היכן המסוק השני, שנעלם ומצבו לא היה ידוע. בכפר יובל סיפקנו אוכל חם מדי יום לקשישים, שלא יכלו לצאת מביתם בשל הירי הכבד. חודש ימים הם היו בלי מכולת ובלי אמצעי לנסוע לרכוש מזון, אנחנו סיפקנו להם אותו. יש לנו המון כבוד לצבא, אבל אין אנשים כמונו שעובדים בשטח ומגיעים תוך מספר דקות לזירת האירוע במטרה להציל חיים”.

 

אבי מוסיף ואומר: “באותה מלחמה, המשטרה וכיבוי האש היו עסוקים בפעולות בערים הגדולות. לא היה מי שייתן מענה ליישובים הקטנים. החזון של היחידה הוא שבמידה ותפרוץ מלחמה שוב או שיקרה אירוע רב נפגעים, לנו יהיה את הציוד והחומר האנושי הטוב ביותר לתפקיד. באמת אני יכול לומר שכל חברי היחידה הם אנשים טובים ומקצועיים, ויש לנו את הציוד האיכותי והמתקדם ביותר.”

 

היחידה כפופה לגוף כלשהו או שאתם עצמאים לחלוטין?

 

יורם: “ליחידה יש מפקד (איתי) והוא כפוף למועצה. הוא אומר לשאר החברים היכן  לפעול. אנחנו לא כפופים לשום גוף, אבל בהחלט עובדים בשיתוף פעולה מלא עם כל הגורמים במדינת ישראל, זה בדמנו ובנפשנו. כל גבול הצפון מתנהל כך”.

 

החברים מדגישים שהם מוכנים לסייע לכל תושבי האיזור ולא רק לתושבי המועצה. “בחורף שנת 2013 ירד שלג כבד בצפת, 60 ס”מ שלג כיסה את הכבישים וכל הדרכים היו חסומות”, נזכר יורם. “תוך 40 דקות הגיעו 24 ג’יפים עם שרשראת שלג וחברי היחידה העלו תושבים עד למפתן ביתם. עד היום מודים לנו על כך.”

 

 

יחידת החילוץ לא רק הלכה וגדלה, אלא גם השתדרגה. “היחידה עברה תהליך של התמקצעות והתחלקה לארבעה צוותים” מסביר איתי, “צוות חילוץ, צוות רפואה, צוות ניוד (כלי רכב) וצוות איתור נעדרים. כל צוות עובד בנפרד, אבל הצוותים יודעים לעבוד גם בסנכרון יחדיו. השנה נוצר חיבור בין צוות הרפואה של היחידה לארגון ‘איחוד הצלה’, כאשר גם המוטו שלהם הוא להגיע כמה שיותר מהר לשטח ולתת סיוע. יש את מה שנקרא 10 דקות זהב. העשר דקות הראשונות הן קריטיות. אם לא מגיעים בזמן, המטופל יכול לא לשרוד. שוב חשוב לציין שאנו מסייעים לכל מי שפונה לאיחוד הצלה. בין אם זה ביפתח, אליפלט, קרית שמונה או צפת. מי שנמצא הכי קרוב לאיזור-מוקפץ.”

 

את החברים ליחידה “מקפיצים” באופן יומיומי, בשעות לא שגרתיות. חשוב לציין שכל העבודה נעשית בהתנדבות ולרוב החברים יש עבודה במשרה מלאה. אז מה בכלל גורם להם להמשיך ולעשות את זה? אבי מסביר: “לאחר המלחמה החלטתי שאני רוצה לעשות משהו למען הקהילה. יש כאלה שעוזרים בתרבות, חלק תורמים בתחום החינוך, אני הרגשתי שאני יכול לתרום בצורה הטובה ביותר ביחידה”.

 

איתי: “יש אנשים שכל הזמן חושבים איך הם יכולים לתרום לקהילה. זה מה שמייחד את כולם ביחידה ואת המתנדבים בכלל”.

 

יוסי: “אני התנדבתי במשטרת התנועה במשך 18 שנה. שמעתי על היחידה הרבה, אבל יחסית הגעתי אליה באיחור, לא ברור מאיזו סיבה, אבל לבסוף הגעתי ואני מודה על כך. יש כאן חברים איכותיים ומקצועיים, וגם אני רוצה לתת לאותו מטופל שזקוק לנו את אותן 10 דקות של חסד”.

 

נטולי אגו

 

 

בדיוק ברגע זה נכנס ראש המועצה בני בן מובחר, והחברים מרימים שוב כוסית. לאחר שחזר מקנדה במסגרת תפקידו ולאחר שהשיג תקציב לא מבוטל למען החינוך המיוחד, בני מגיע כמו אב גאה ומסביר: “כל החברים ביחידה הם נטולי אגו. רק אדם נטול אגו מסוגל לעשות את מה שהם עושים. הם מגיעים ראשונים לאירוע וברגע שמגיעים כוחות ההצלה, בין אם זה אמבולנסים, כיבוי אש או פיקוד העורף, הם לוקחים צעד אחורה, אבל לא לפני שהם מעדכנים אותם בצורה ברורה ומסודרת. הם עובדים קשה, והכל בהתנדבות, והם לא עושים את זה בשביל התהילה. הם עושים את זה מתוך אכפתיות לזולת, וזה להיות אדם נטול אגו”.

 

גם בני חוזר ומזכיר את מלחמת לבנון השנייה, נקודת המפנה שלהם. “לאחר המלחמה החלטנו שאנחנו חייבים להקים יחידה שתתן מענה לאירוע הבא. בחרנו להתמקד יותר במצבים של רעידות אדמה בגלל שאנו ממוקמים על השבר הסורי אפריקאי. בנוסף, גילינו שישנו תקציב של 10 מיליון שקלים שמיועד לשדרוג חמ”לים מאיזור חיפה צפונה. מהתקציב הזה, ‘נגסנו ביס’ במיליון שקלים. ומי אנחנו? מועצה של 6500 תושבים. מה עם נהריה, צפת, חיפה ונצרת? אמרו לנו שאנחנו מבקשים תקציב של 200,000 תושבים, אבל אני תמיד אומר שהמספר הוא לא זה שקובע, אלא האיכות. האיכות של התושבים”.

 

ובעצם זה נכון. ממשלת ישראל לא ממש סופרת את הצפונים. סך הכל כמה תושבים יש פה? בטוח לא כמו בתל אביב, ירושלים או חיפה. אז למה שהם יחלקו סכומי עתק למועצות קטנות?

 

את יורם זה מקומם באופן אישי. “אם אנחנו לא נרצה להיות פה, אם אנחנו לא נרצה לגור פה, אז מי יהיה כאן? הגבול הצפוני של מדינת ישראל ידרים לחיפה. אנחנו, התושבים, משמשים כמגן אנושי של הגבול. אנו מגינים עליו בגופנו. כאן אנחנו גרים וכאן נישאר, הדבר היחיד שהשתנה הוא שבמלחמה הבאה, אנחנו נהיה מוכנים. במלחמה הבאה לא נצטרך להסתמך על אף אחד אחר. כמו שאומרים: אם אין אני לי-מי לי”.