עו"ד ימית ינאי מלול
ביולי האחרון ישבתי מול הוועדה הגיאוגרפית הגליל העליון והעמקים ודרשתי מאסף לנגלבן, ראש המועצה האזורית גליל עליון, ומאביחי שטרן, ראש עיריית קריית שמונה, לתת תשובות לציבור: האם נחתם הסכם גישור בין גליל עליון לקריית שמונה כפי שפורסם בעיתון ? כשעו"ד אריק שרמן, נציג המועצה האזורית, פתח את הדיון בבקשה לעכב את הוועדה לטובת "הליך גישור", הבנתי שההיסטוריה חוזרת על עצמה. אותו תסריט מוכר: הסכמות, גישורים, שיתופי פעולה – ובסופו של דבר, קריית שמונה נשארת מאחור.
כשניסיתי לדבר בדיון, אביחי שטרן ניסה לבלום אותי בכל דרך אפשרית ואף ביקש למחוק את דבריי מהפרוטוקול. יו"ר הוועדה דחה את בקשתו. המסר שהעברתי היה פשוט: אפשר להמשיך לריב על ההיסטוריה, או להחליט לעצב אותה מחדש. קריית שמונה זקוקה לעירוי דם של תושבים צעירים, לעתודות קרקע ולהרחבת תחום השיפוט שלה. זה לא יתכן שעיר תישאר בסטגנציה כל כך הרבה שנים בשם "הסכמות".
הדרך היחידה לרפא את הקהילה בגליל העליון היא ליישם מודל מתקן אמיתי ולא רק חלוקת הכנסות, אלא העברת תחומי שיפוט ומתן עתודות קרקע משמעותיות לקריית שמונה. המכללה האקדמית תל חי צריכה לעבור כולה לתחומי השיפוט של קריית שמונה, לא רק חצי ממנה. זו לא חלוקת רכוש של כבל מאריך אחרי גירושים. זו עיר מחוז שהוזנחה והופקרה.
ההיסטוריה שחוזרת על עצמה
המחקר שלי באוניברסיטת חיפה בחן את ועדות חקר הגבולות הקודמות – ועדת בן-ארצי ב-1996 וועדת רזין ב-2008. הממצאים חד-משמעיים: שתי הוועדות הסתפקו בתפקיד של "משקיפות" ועודדו את הצדדים להגיע להסכמות, במקום להפעיל את הסמכויות שניתנו להן. התוצאה? עיוותים היסטוריים הונצחו, והפערים בין קריית שמונה למרחב הכפרי סביבה רק גדלו.
דפוס זה חזר על עצמו בשנת 2009. ניסים מלכה, סגניתו יפעת שאשא ביטון ומרבית חברי המועצה תמכו בביטול ועדת חקר גבולות בראשותו של פרופ' ערן רזין ( שהוא נבחר לאחד המגשרים בתיק זה היום 2025), שהייתה אמורה לשנות דרמטית את שטח השיפוט של העיר ולשנות את גורלה, בתמורה לחלוקת הכנסות מהמרכז המסחרי ביג. ההסכם הזה, שנראה אז כפתרון מעשי, הוכיח את עצמו כאסון כלכלי.
היום, עשור וחצי לאחר מכן, קריית שמונה סובלת מהגירה שלילית, הזדקנות אוכלוסייה, נטישת מפעלים, סגירת עסקים, סגירת בתי ספר וגנים, מיעוט הכנסות ומרכז מסחרי רפאים – בעוד המרחב הכפרי סביבה משגשג עם מתחמי מסחר חדשים בתוך הקיבוצים.
יו"ר הוועדה דאז אמר לי בראיון למחקר: "סידרו את קריית שמונה עם איזה הסכם חסר ערך". דבריו מבטאים את הבעיה המרכזית: הוועדות הפכו לפלטפורמה בירוקרטית שמנציחה אי-שוויון, במקום לתקן אותו. כשעברתי על עשרות פרוטוקולים של דיוני הוועדות לאורך השנים, גיליתי שהמונח "צדק" כמעט לא מוזכר. הרצון לשמור על "שלום בית" דחק הצידה את שאלת הצדק החלוקתי. בסוף, קריית שמונה שילמה את המחיר.כמו תמיד.
"רוח חדשה" או אותו סיפור ישן?
בדיון ביולי, ראש המועצה האזורית הגליל העליון וראש עיריית קריית שמונה אביחי שטרן דיברו על "רוח חדשה" ו"הליך גישור". אני רוצה להאמין, אבל הניסיון מלמד אחרת. כל פעם מוותרים על האינטרסים של קריית שמונה. חוסר המנהיגות הזה, יחד עם יתרונות המידע והקשרים של המועצה האזורית, יצר מצב שבו קריית שמונה תמיד נמצאת בעמדת נחיתות – גם הפעם.
המציאות בשטח מדברת בעד עצמה. מנהל מקרקעי ישראל יחד עם מטה התכנון הלאומי מאפשר ליישובים חקלאיים לשנות את ייעוד הקרקע שהם חוכרים מהמדינה ולהקים מרכזים מסחריים כפריים. בינתיים, קריית שמונה – עיר המחוז שאמורה להיות המרכז המסחרי האזורי – נשארה ללא עתודות קרקע ומתקשה להביא בשורה חדשה לזוגות צעירים שרוצים לבנות בית צמוד קרקע בעיר. זו אנומליה שמדגימה את עומק העיוות.
מה צריך לקרות?
טיפול חלקי רק בחלוקת הכנסות לא יפתור עיוותים היסטוריים. כדי להבטיח עתיד בר-קיימא, אזור התעשייה הדרומי ומתחם ביג כולו חייבים לעבור לתחום השיפוט של קריית שמונה. יתרה מכך, קריית שמונה צריכה להתרחב מזרחה לשטחים חקלאיים צמודים לשכונת הוורדים, מתחת לרכבל צוק מנרה וקטעי שטחים עד צומת הגומא, כפי שנדרש במקור בוועדת חקר הגבולות בשנת 2008 לפני 15 שנה. נזכיר שהנהגת העיר תמכה בביטול הוועדה בראשות פרופ' רזין בשנת 2009 ובכך חרצה את גורלה.
ועדות חקר גבולות קודמות הביאו להנצחת אי-הצדק בין ערי הפיתוח למרחב הכפרי. השאלה היא האם הוועדה הנוכחית תפר את המעגל הזה, או תמשיך בדרך המוכרת של "הסכמות" שמובילות לשום מקום. תושבי קריית שמונה ראויים לצדק אמיתי, לא להבטחות נוספות שתתפוגגנה באוויר.
גילוי נאות
אני פועלת מעל עשור בהתנדבות למאבק השבת אדמות קריית שמונה לעיר. אביחי שטרן טוען שאיני מייצגת את קריית שמונה. אני משיבה שזה המילואים שלי לעיר קריית שמונה, לסבים שלי שבנו וייסדו את העיר . אני גרה בקיבוץ להבות הבשן, אגב, בדיוק כמו אחיו של אביחי שטרן ראש העיר שגר בקיבוץ כפר בלום וכמו מאות זוגות צעירים אחרים כולם בני קריית שמונה.
הרבה מצעירי העיר עזבו כי לא היו עתודות קרקע לבנייה. הסוסים ברחו מהאורוות. אבל בניגוד לרבים משדרת הניהול הבכירה בקריית שמונה שמקבלים שכר וגרים בקיבוץ, אני פועלת בהתנדבות מלאה מעל עשור ומתוך אידאולוגיה אחת: תיקון העיוותים ההיסטוריים.
בעשור האחרון, שלחתי עשרות מכתבי דרישה להקים את הוועדה מחדש והצגתי מחקרים בנושא למשרד הפנים במקביל למספר הופעות בוועדות חקר הגבולות. עותקים מהמחקר האקדמי שלי נמסרו באופן אישי לכל חבר וועדה. כל החומר נשלח לאריה דרעי בתפקידו הקודם, גם לאיילת שקד שרת הפנים דאז וגם למשה ארבל מטעם ש"ס. כולם טמנו ראשם בחול. לצערי, משה ארבל והצוות שלו לא טרחו אפילו להשיב מדוע הוועדה לא מקבלת החלטה כבר שנים. זמן יקר שהלך לאיבוד, וקריית שמונה התרסקה.עוד הרבה לפני המלחמה.
