כשהיא נולדה, הוריה חזרו בתשובה והחליטו לקרוא לה “ברית”. השם הכה מחייב גרם לה לברוח למציאות אחרת. בריחה שבסופו של דבר הולידה ספר פנטזיה ראשון. הספר, שיראה אור בקרוב, היה סוג של תרפיה עבור ברית, שחזרה בשאלה והתחתנה עם קיבוצניק ממשגב עם. ועכשיו?  עכשיו ברית מוכנה לצעד הבא. מדתיה מתנחלת לג’יי.קיי רולינג הגלילית, שיחה עם אישה מורדת שאינה מפחדת לפנטז.

 

שירי פריאנט

 

ברית גלעד (31) גדלה בישוב דולב, ישוב קהילתי דתי ליד מודיעין. הוריה חזרו בתשובה והחליטו לקרוא לה “ברית” בעקבות הברית שכרתו עם אלוהים, תהליך ארוך של חזרה בתשובה שהגיע לסיומו עם הגעתה לעולם. “השם שלי מסמל את הברית בין אדם לאלוהים”, מספרת ברית, “וזה דבר  שהקשה על החזרה שלי בשאלה. עם שם כזה מחייב, איך אני אוכל לא לשמור שבת ולחזור לחטאים?  זה היה תהליך מורכב מאוד עבורי”.

 

מתי החל התהליך של החזרה בשאלה?

 

“תמיד התמודדתי עם ה’התנדנדות’ הזו בין שני העולמות. בכיתה ה’ הלכתי לביתה של סבתי וביקשתי ממנה מכנסי ג’ינס. תמיד שאלתי שאלות, רציתי להבין את הדברים. אני מורדת באופי וכשלמדתי בפנימיה של האולפנה, החלטתי לעשות נזם, היחידה מכולן שהסתובבה עם נזם באף.  עשיתי הרבה בעיות, כך שבכיתה י’ כבר העיפו אותי משם. אני זוכרת שאמרו לי שהם לא רוצים אותי. לקח לי הרבה מאוד שנים להבין שהם לא רצו אותי כי הם פשוט לא יכלו לראות מעבר לחצאית או לחוקים של המקום, של הדת. מבחינתי החזרה בשאלה הייתה תהליך של לאהוב את עצמי מחדש, בלי שום קשר לעד כמה אני דתיה או לא, שומרת מצוות או לא”.

 

נפגשו בהלוויה

 

את בעלה אדם, קיבוצניק ממשגב עם, היא הכירה בגיל 17 בנסיבות לא כאלו נעימות. “בחור מהישוב שלנו התאבד בצבא. אני זוכרת שהיינו חבורה של ‘כבשים שחורות’ בישוב, כאלה שיושבים, מעשנים נרגילות, הילדים המורדים. הוא היה אחד מאיתנו וכשהוא התגייס, היה לו קשה מאוד להתמודד עם המסגרת והוא התאבד. אדם שירת איתו בצבא והגיע להלוויה בישוב וכך נפגשנו לראשונה”.

 

ברית מספרת שכל החברים שלה אמרו ששום דבר טוב לא יצא מהקשר הזה, בגלל שהוא התחיל בנסיבות נוראיות. אבל מה שהפגיש בין ברית לאדם הוא לאו דווקא מה שינבא את הבאות.

 

היית דתיה כשנפגשתם?

 

“אני קוראת לזה שומרת שבת, אבל כן, כלפי חוץ נראיתי דתיה. אני תמיד אומרת שההבדל היחיד בין מתנחל לקיבוצניק זה רק הכיפה. במהות הם די דומים, שניהם חיים חיי קהילה. לי ולאדם היו הרבה ויכוחים כשהתחלנו לצאת. על דת, על מדינה. אבל המשכנו להתראות”.

 

אדם שירת בצבא ועבד בשביל לחסוך לטיול בחו”ל. במקביל, ברית החליטה לעשות מעשה יוצא דופן. למרות שברית עדיין גרה בישוב דתי עם הורים דתיים, בשירות הלאומי החליטו שהיא “לא דתיה מספיק”. היא מספרת: “גם שם לא רצו אותי. זה משהו שרדף אותי כל חיי. לא אהבו אותי בישוב כי שאלתי שאלות, מהפנימיה העיפו אותי כי עשיתי בעיות, בשירות הלאומי לא רצו אותי כי לא הייתי דתיה מספיק. אז החלטתי להתגייס לצבא”. מורדת כבר אמרנו?

 

איך ההורים שלך קיבלו את הרעיון?

 

“ההורים שלי בעצמם הגיעו מהעולם החילוני, כך שהם אף פעם לא העירו לי, גם כשהחלטתי ללבוש מכנסיים. הקבלה תמיד הייתה שם. הם חיו את חייהם כי הם האמינו בדרך שלהם, אך הם אף פעם לא הרחיקו אותי כי לא עמדתי בסטנדרטים של הדת. אני כן מחשיבה את עצמי כאדם מאמין, אבל לא בדרך שהסביבה רצתה שאלך בה. בכל מקרה, ההורים שלי ממש אהבו את אדם, כך שזה עזר להם לקבל את ההחלטה שלי”.

 

ברית ואדם המשיכו להיפגש בסופי שבוע, למרות הקושי והמרחק. כשאדם החליט לטוס לחו”ל,  השניים נפרדו לתקופה ושמרו על קשר. מאוחר יותר, בשיחה טלפונית, אדם החליט לחזור לארץ ולבדוק האם הקשר שלהם באמת חזק או שזה רק הגעגוע. כמעט עשור לאחר מכן, השניים עדיין ביחד.

 

מה קרה לאחר שאדם חזר לארץ?

 

“עברנו לגור ביחד בירושלים בדירה של המשפחה. לאחר שנה, ההורים כבר התחילו ללחוץ על חתונה. לא הייתה הצעת נישואים מרגשת, פשוט החלטנו שהגיע הזמן למסד את הקשר. התחתנו בפארק קנדה במסיבת טבע הזויה לחלוטין של קיבוצניקים ומתנחלים. זה היה מצחיק בטירוף”.

 

צוללת למציאות אחרת

 

זמן קצר לאחר מכן, ברית נכנסה להריון. כאן בעצם החלה נקודת השבירה שלה. “הייתי ילדה בת 24, כל החברות שלי היו רווקות מתהוללות. כל כך חיכיתי לחופש שלי בעקבות החזרה בשאלה, לעשות את מה שאני רוצה ולא את מה שאומרים לי. בהריון נוכחתי לגלות שזה כבר לא יתאפשר. לא הבנתי את זה לפני כן. גדלנו בבית שבעה ילדים ואף פעם לא הרגשנו שאנחנו נטל על אמא. אמא שלי תמיד אמרה שאפשר לעשות הכל עם ילדים, כל מה שרק ארצה. לא הכנתי את עצמי למצב הזה והבנתי על בשרי שאצטרך לשים את עצמי בצד, כי מאמא שלי זה בכלל לא היה ברור”.

 

כשאופק, בנה הבכור, נולד, היא הבינה שהיא לא תוכל לעשות את זה ללא עזרה מאמא. “אחרי שילדתי את אופק, התחלתי לראות את אמא שלי באור אחר, הערצתי אותה”, מספרת ברית. “כשאת נערה מתבגרת, נורא קל לבוא בטענות נגד ההורים שלך. כל הזמן שאלתי אותם: איך חינכתם אותי? אחרי שאופק נולד, השאלה שלי הפכה ל- איך הצלחתם??”.

 

ברית ואדם גרו עם הוריה בדולב לאחר שאופק נולד וזה לא היה פשוט. “היינו חילונים וגרנו ביישוב דתי לחלוטין של אנשים עם עין צרה מאוד. אני מעריכה את אדם על מה שהוא הקריב עבורי. מתישהו זה כבר היה יותר מדי והוא החליט שאנחנו חוזרים למשגב עם. לא ממש יכולתי לסרב”.

 

המעבר היה קשה עבור ברית. רוב הזמן היא טיפלה באופק לבד. אדם עבד בבקרים ובערב למד במכללת תל חי. רוב הצעירים בישוב היו סטודנטים שנהגו לבלות בשעות שונות מהשעות של אמא צעירה. ברית מספרת כי הייתה בבידוד מוחלט וצללה לעולם מקביל.

 

“הסתגרתי בבית והתחלתי לצלול לכל מציאות חלופית שנתנה מענה לדכדוך שבו שקעתי. קראתי המון ספרים. כבר לא נשאר לי מה לקרוא, כי קראתי את הכל. תמיד הייתי תולעת ספרים. בתור ילדה אמא שלי הקריאה לנו ספרים כמו ‘מובי דיק’ כל ערב. אני התחברתי לשייקספיר וג’יין אוסטין. הייתי נערה לא שגרתית. לא רציתי לקרוא את מה שכולם קוראים. בפנימיה כולן התנהגו אותו הדבר והתלבשו אותו הדבר, זה הטריף אותי. אז החלטתי להתחיל לכתוב את הספר שאני רוצה לקרוא”.

 

מחברי ספרי פנטזיה מעטים בארץ, מה גרם לך להתמקד דווקא בז’אנר הזה?

 

“החלטתי שאני לא אכתוב על החיים שלי כי הם משעממים. רציתי לכתוב ספר פנטזיה, ספר רחוק מהמציאות, משונה, מטורף ומטלטל, ומשם זה התחיל להתגלגל. התהליך של הכתיבה, של הפנטזיה, היה סוג של תרפיה עבורי, זה מילא אותי. אף פעם לא כתבתי ספר, כתבתי יומנים על החיים שלי, אבל הספר הזה לא היה עליי, אלא על דמות שיצרתי ובניתי לה חיים משלה. ברור שבבסיס יש חלקים מהחיים שלי, אבל צללתי לתוך ההרפתקאה. זה עזר לי לברוח מהמציאות שלי.”

 

ברית החלה לכתוב את הספר שלה לפני כחמש שנים. בתקופת ההריון השני שלה, היא לקחה הפסקה מכתיבה, והיום, כשבתה בת שנתיים וחצי, הספר הושלם.

 

בלי דרקונים וקוסמים

 

“כשהתחלתי שלחתי כמה פרקים לחברות שלי במייל בשביל לקבל חוות דעת. הן הציעו לי לפתוח פרופיל בפייסבוק ולפרסם שם, כך הן יוכלו לקרוא ולהגיב. זה ממש ריגש אותי. כל לילה כתבתי במשך שעה והעלתי לפייסבוק- ככה, כמו שזה, בלי הגהות ובלי כלום. צירפתי עוד ועוד חברים, שממש צללו איתי למקום הזה וחיכו לפרק הבא”.

 

אבל הדחיפה האמיתית הגיעה לאחר המפגש שלה עם חיים בלוצר, הבעלים של ההוצאה לאור “הוצאה גלילית”. “עד שדיברתי עם חיים, לא ממש הבנתי שזה יהיה ספר. זה היה סוג של תרפיה, מקסימום ספר אינטרנטי, חלום בלתי אפשרי. חיים אמר שאני צריכה להבין איזה רעיון אני מביאה לעולם. כל אחד יכול לכתוב ספר, אבל צריך להיות ערך מאחורי ההרפתקאה. זה פתח לי את הראש. מסוג של תרפיה, הספר הפך לעבודה ממשית שיש בה ערך פילוסופי, ייעוד שהוא הרבה מעבר למשחק ילדים”.

 

בנוסף לעבודתה כהומופתית, ברית שקדה על הספר, שיראה אור באפריל תחת “הוצאה גלילית”. הספר מתחיל בבריחה, אישה שחייה לא פשוטים והיא מחליטה לברוח לעולם אחר. “את מה שאני לא הייתי מסוגלת לעשות, הדמות הזאת עושה”, מספרת ברית. “הספר אינו ספר פנטזיה במובנים של דרקונים וקוסמים. הוא פשוט מספר על עולם אחר משלנו, עולם בו ההתנהלות שונה והכל הרבה יותר קיצוני”.

 

את רואה את עצמך מתפרנסת מכתיבה או שזה ישאר כתחביב?

 

“אני הומופתית במקצועי, אך בחודשים האחרונים הורדתי הילוך. החזון שלי הוא כן להתפרנס מכתיבה. הבנתי שזה הדבר שאני רוצה לעשות, זאת התשוקה שלי. עכשיו אני מתחילה דרך חדשה, שמתחילה אחרי הריון קשה של חמש שנים. זה לא יהיה הספר הראשון והאחרון, זה משהו שילך ויתפתח, כי פשוט אין לי משהו אחר מלבד זה”.

 

 

 

עטיפת הספר

 

 

 

 

 

 

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn