“בשנה הזו הזלתי דמעות, כמו שלא בכיתי בכל חיי”, מספר ראש העיר ניסים מלכה, על השנה האחרונה, שבה איבד את שני הוריו, מרי ואליהו, בזה אחר זו 0  גם במישור הציבורי עברה עליו שנה לא פשוטה, והוא מזכיר שמאחורי התפקיד והמעמד – מסתתר קודם כל אדם 0  גילויים על המוות הקליני של האבא לפני 4 שנים, והניסיון המרגש של האמא “לשמור על הבית של ניסים” 0  ניסים מלכה שעדיין לא הכרתם, בראיון לא פוליטי, כנה, רגיש ונוסטלגי 0 כולל לא מעט חומר למחשבה על אהבת חינם, שכל כך חסרה לנו כאן

יסים מלכה חשב שהוא עבר כבר הכל בחיים.  אכזבות, הפסדים, ניצחונות, תחושה של כפיות טובה וחוסר פרגון, איומים וילדות לא פשוטה. על הכל הוא הצליח להתגבר, ללמוד ולהבין  שהחיים הם לא פיקניק. ניסים מלכה למד עם השנים להיות חסין ולפתח עור של פיל.  את המשפט ‘לא קל להיות ראש עיריית קריית  שמונה‘ למד ניסים מלכה היטב על בשרו. דווקא כאשר חשב שכבר אין דבר היכול לשבור את רוחו הגיעה השנה הקשה בחייו. שנה בה התלוננו נגדו גורמים פוליטיים במשטרה, שנה בה נפתחה חקירה נגדו והוא שהה 5 ימים במעצר בית והגרוע מכל – שנה בה בהפרש של חודשיים איבד ניסים את שני הוריו שהיו משענת חייו.
“לילה אחד קיבלתי טלפון מאמא שלי שהייתה מאושפזת בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים והיא ביקשה שאגיע לבית החולים להחזיר אותה הביתה.  בנוסף, היא גם אמרה לי שהיא רוצה לדבר איתי. למחרת החלטתי לעזוב הכל, להתנתק מהעבודה ולנסוע לאמא שלי. הגעתי בבוקר לבית החולים, נכנסתי לחדר של אימי. סביבה היו כל בני המשפחה. אמא פקחה את העיניים, הסתכלה עלי, וכעבור שניות עצמה את עינייה. באותו רגע משהו מת ממני יחד איתה וכמו שביקשה, אכן החזרתי אותה הביתה עוד באותו היום. לא ידעתי ולא האמנתי שאחזיר אותה בתכריכים. החזרתי אותה למנוחת עולמים בקריית שמונה. למחרת כבר ישבנו שבעה”.
חודשיים אחרי, בזמן קריאת תהילים על קבר אמו, הטלפון שלו לא פסק מלצלצל. כשמלכה קורא תהילים אף אחד לא יכול להפריע לו. כאשר סיים לקרוא תהילים ולבכות על אובדן אמו, הוא הגיע לרכב וראה עשרות שיחות שלא נענו. “הבנתי שמשהו רע קרה. הייתי בטוח שמדובר בעוד משבר שהגיע לפתחי. חשבתי על הכל אבל לא על הבשורה המרה שאני עתיד לקבל בעוד מספר רגעים”, אמר ניסים מלכה והתקשר למנכ”ל העירייה אשכול שוקרון – איש שהוטלה עליו המשימה להודיע לו על מות אביו.
“בשנה זו הזלתי דמעות כמו שלא בכיתי בכל חיי” מספר ניסים. עם הדמעות שלו נתמלאו גם פני בדמעות של עצב אל מול האיש עם העיניים הטובות והרגישות. לעיתים נדמה לי שהרבה אנשים שוכחים שמאחורי התפקיד  והמעמד מסתתר קודם כל אדם. הגעתי ללשכת ראש העיר כדי לכתוב את כתבת החג, ניסים בלי להתבלבל יוצא מעבר לשולחן הגדול בצבע מהגוני כהה ומרשים  ומגיע לשבת לצידי. יושב לידי בגובה העיניים ובלי טקסים וגינוני כבוד ובלי הריחוק שמאפשר המעמד.
הלוויה של אמא, ואבא שצועק מתוך תרדמת
לאבא שהיה מאושפז בבית חולים הדסה עין כרם אף אחד לא סיפר שאשתו, אהובתו במשך 74 שנים, נפטרה. אף אחד לא רצה לצער את האב שזוגתו הייתה כל חייו והחשיבה הייתה כי תהליך הריפוי יהיה מהיר יותר. “כל הסימנים מובילים לכך שהוא ידע שהיא ניפטרה, בכל פעם שהגענו לבקר אותו בבית החולים הוא בירך את אמא ובפעם האחרונה שהגענו הוא כבר לא בירך“. ביום הלוויה אבא של ניסים היה במצב מורדם מונשם. הרופאים ובני המשפחה שסבבו את האבא מספרים על תופעה שלא ראו מעולם בחייהם – במהלך כל שעות הלוויה שהחילה מהשעה עשר בבוקר ועד השעה אחת בצהריים לאורך כל שעות הקבורה הוא בכה והשתולל במיטת חוליו ניסה להתנתק מהמכשירים שלגופו והדמעות זלגו מעיניו לאורך כל שעות הלוויה. זה פשוט סיפור חזק על קשר שהוא מעבר כל דימיון.
ידענו כבר לפני ארבע שנים שאבא שלי נשלח לתפקיד בעולם
אבא שלי היה צדיק ומיוחד. לפני ארבע שנים אבא שלי מת מוות קליני, המשפחה נקראה לבית החולים וכולנו התכנסנו כדי להיפרד ממנו. אחותי ושמעון אחי נכנסו בתורם להיפרד ואז אחותי בצעקות מחרישות אוזניים צעקה “אבא, אבא” ואבא שלי באורח פלא ונס משמיים פתח את העיניים, שאלנו אותו – אבא מה היה שם? והוא סיפר לנו שהוא עלה למעלה וישב מול דיינים שאמרו לו אתה צריך לחזור , לרדת למטה ולברך יהודים, אנחנו נותנים לך עוד ארבע שנים לברך. אני לרגע לא הייתי סקפטי האמנתי לו לכל מילה והקפדתי בכל הזדמנות לבקש ממנו את הברכה. בדיוק מאותו יום שהוא מת מוות קליני ועד היום שהוא חזר אלינו עברו ארבע שנים בדיוק“.
המוות של אבא כהפתעה גמורה
“אני מתפלל על אמא שלי בבית העלמין במשך שעתיים, קורא פרקי תהילים, את הטלפון הנייד השארתי באוטו והתייחדתי לגמרי עם זיכרה.כשסיימתי חזרתי לאוטו וראיתי שיש לי עשרות שיחות שלא נענו מגיסי ומאשכול מנכ”ל העירייה, חייגתי לגיסי ששאל אותי אם נכונות השמועות שאבא שלי נפטר, אמרתי לו שאין דבר כזה ושהוא מכיר את השמועות בקרית שמונה, ויחד עם זה ליבי ניבא לי רעות. בשיחת הטלפון מאשכול והבקשה להגיע לבית הוריי הבנתי שהרע מכול קרה ואבא אכן ניפטר“.החיים בלעדיהם

http://https://www.youtube.com/watch?v=aVlpy5USN-E

“קשה מאוד להיות יתום. היתמות היא דבר נורא ואיום.. כל בוקר הייתי רואה את אבא בתפילות שחרית ומנחה. עם אמא הייתי מדבר כל יום בטלפון. לא ויתרתי על השיחות איתה. כשהייתי הולך לבית הכנסת תמיד הייתי עובר דרך הבית של ההורים. היום אני מקצר את המסלול כי אין לי את מי לבקר ולמי לנשק את המצח. התמונה של אמא יושבת מחוץ לבית וממתינה לי חקוקה לי עמוק בלב. חסרים לי מאוד המפגשים עם אבא ואמא בערב שבת. הברכות שלהם ייחסרו לי. במיוחד עכשיו בחגים שבפתח הגעגועים מתגברים. בגלל שכל הדברים האלה חסרים  לי אני מקפיד כל יום שישי לעלות לבית העלמין ומתאחד עם הורי האהובים, זה ישמע מוזר אבל בית העלמין נותן לי כוח זה ממלא לי ולו במעט את החסר ונותן לי נחמה . כשאני עוצם את עייני אני רואה את הדמויות שלהם מולי“.
המוות מפחיד אותך ?
“ממש לא. אני רואה את המוות כחלק מהעולם וזה מחזק אותי כל פעם שאני הולך לניחום אבלים או להספיד ואני שומע את סיפורי המוות. כמה חשוב לאהוב אחד את השני, בסך הכל, כמה חי אדם? עד 120 במקסימום, ואת מה יזכרו? לא כמה עשיר היית או בניינים בנית אלא את הטוב שעשית, את האהבה למשפחה ולאנשים וזה מה שמחזק אותי – לעשות מעשים טובים ולעזור לאנשים, את זה אנחנו לוקחים איתנו למעלה ולא שום דבר אחר“.
ניחום אבלים
“אני הולך להמון ניחומי אבלים בעיר. אף פעם לא ידעתי איזה ערך ואיזה חוזקות כשאתה הולך לנחם. הבנתי את זה רק כשישבתי שבעה. הגיעו אלי כמעט כל תושבי קריית שמונה ומנחמים רבים מהארץ כולה.  אי אפשר לתאר מה זה עושה לאבלים כשבאים לנחם אותם. על בשרי הרגשתי זאת. האהבה שמרעיפים על האבלים מסייעת בהתמודדות. רבותיי אני אומר לכם תלכו לנחם אבלים, אתם לא מבינים מה זה עושה. היום הבנתי את זה על בשרי מה זה עושה לאבל, זה נותן הרגשה שאתה עטוף, שאכפת למישהו ממך, שמשתתפים בצערך ומי שלא אוהב אותך לא בא לנחם אותך“.
הקשר שנשאר
“אמא שלי היתה הדבק המאחד את המשפחה ולכולם היו חששות מה יהיה אחרי הפטירה ואם יווצר הנתק, כשאמא היתה חייה אז כולם הגיעו, היום כשאמא איננה יש יותר נתק, כל אחד מתעסק בחיים שלו, ובבית שלו אבל בכל זאת אנחנו מנסים ליצור קשר באמצעות הווטסאפ המשפחתי. חלק אני רואה בבית הכנסת, אבל זה לעולם לא יהיה אותו דבר“.

החג בלעדיהם
“אני רק חושב על שולחן החג בלי אבא שהיה עומד בראש השולחן  עם ארבעים בני משפחה סביבו ועוד שניים /שלושה אנשים שאבא היה מביא איתו הביתה שלא היתה להם משפחה – בכל חג יחד עם המשפחה היו עוד אורחים שסעדו לשולחננו והיו חלק בלתי נפרד משולחן החג. כולם היו יושבים ומקשיבים לברכות על סימני החג ואימא שהייתה אחראית שלא ייחסר דבר והייתה מכינה לי את המאכלים שאני  אוהב קציצות, קוסקוס ודגים. היה משהו אחר בידיים שלה שאני לא יכול להסביר לך במילים. הייתה לה מיומנות ואהבה בידיים ועם השילוב הזה של השניים אי אפשר להתחרות“. ניסים מוריד את עיניו מטה כשהוא מדבר איתי ואני מרגישה את הכאב עובר אותי דרכו.. הוא ממשיך ואומר בשקט כואב “אני ממש לא יודע איך אני אעבור את החג הראשון בלעדיהם. מה ארגיש, איך אשב בשולחן כשמישהו חסר?! אני אפילו פוחד מזה. ביום כיפור אני מבקש מהם סליחה בערב החג, והשנה אני לא אוכל לבקש את הסליחה“.

ההורים שלי
לשאלה על הילדות ניסים מתרפק בנוסטלגיה
ומספר על המשפחה וזיק של שמחה מתמלא בעיניו.
“הייתי ילד בן 10 כשעליתי לארץ בשנת 1963, וישר הביאו אותנו לקריית שמונה לבית של 42 מטר מרובע עם 14 נפשות. תנסי לדמיין את הצפיפות
והדוחק – 14 נפשות ב-42 מטר מרובע זה בערך 3 מטרים לאדם. זוג הורים, עשרה ילדים וסבתא שגרה איתנו, אמא של אבא שלי, ועוד אדם ערירי ללא משפחה שאבא הבטיח לו שאנחנו בארץ נהיה המשפחה שלו. ישנו ראש זנב ביחד כולם ואת שיעורי הבית הכנו בשכיבה. אבא שלי עבד בסולל בונה ובתנובה כסבל, אמא לא עבדה בחוץ מעולם, טיפחה בית וגידלה עשרה ילדים. הזכרונות שלי שזורים זה בזה כמשפחה עולה חדשה המתמודדת עם קשיי קליטה ופרנסה, לצד זוגיות מדהימה ומעוררת השראה עבורי, החיים ביניהם היו מלאי אהבה ואחווה, הבינו אחד את השני וזה הסוד בעיניי להצלחת נישואין. 74 שנים יחד עם גידול ילדים כשהדאגה לילדים היא 24 שעות ביממה. סביב ההורים המשיכו שבעה ילדים לגור, וגרו איתם בשכנות מופלאה בשכונת ד’ בקרית שמונה.
ההצלחה עם הילדים תמונה באמונה, הם לא וויתרו לנו והאמינו שאנחנו יכולים להצליח ולהגיע למה שרק נרצה. למרות הדוחק שהיה וקשיי הפרנסה הקשים הם לא וויתרו לנו על ללכת ללמוד ולסייע לנו בדרך להצלחה, שמרו לי על הילדים וגידלו את כל הנכדים. בסה”כ לאבא שלי היתה עבודה “נוחה”, הוא עבד משתיים בבוקר והיה מסיים בתשע בבוקר והם גידלו את הנכדים והילדים שלנו ככה שיכולתי לעבוד או לטוס לחו”ל ולהשאיר את הבת הגדולה שלי כשהיא בת שנה וחצי ולהיות רגוע. למדתי מהורי שגם במעט יש ברכה. לא היה חסר לנו כלום ומלבד זאת שגם ממשכורת אחת של סבל בתנובה עוד היה לו האפשרות גם לחלק לאחרים, לתרום ולעזור לנזקקים, אוכל בשפע.. זה פשוט לא יאמן“.
השנה הקשה בחייו, החקירות, המעצרים ואמא חולה ועצובה
שנה רצופה במוות, אובדן ושכול, כשלצד כל זה כותרות בעיתונים ומעצרים תכופים בזה אחר זה של ראש העיר, הבן, החתן, עובדי ערייה בכירים ואמא חולה שמתבוננת מהצד ובוכייה את סיפורו של הבן, החתן והמשפחה. החקירות במשטרה היו מהולות בדמעות של צער על אמא שזה מה שהיא צריכה לשמוע וצער על המצב שנמהלים ונשזרים אחד בשני וקשה מאוד לנתק אותם אחד מהשני. “הייתי במהלך החקירה נזכר באמא בעצב שלה וזה היה ממלא אותי ביגון כואב, ומצד שני כשהיייתי אצל אמא ניסיתי לשדר שהכל בסדר ואז תופס פינה ובוכה כדי שהיא לא תראה אותי ביגוני. באחד מהימים שבהם שודרה כתבה על הבית שלי בטלויזיה ואמא שלי ראתה את התוכנית היא לקחה את המקל שלה והלכה לשבת ליד הבית שלי, אחרי כמה שעות של ישיבה ראתה אותה אחותי ושאלה את אימי מה היא עושה שם. אמא שלי ענתה לה – אני הלכתי לשמור לניסים על הבית שלא יקחו לו אותו, וזה שבר אותי“.
רדיפה אישית?
“חד משמעית כן. הדברים נאמרו באופן ברור. לאן לא הגיעו נגדי? התלוננו במשטרה, מתקשרים מדי יום לפרקליטות, מכפישים אותי ואת משפחתי ואפילו נוגעים בשכול שלי. אותם גורמים שוכחים שמאחורי ראש עיר מסתתר אדם עם משפחה, ילדים ונכדים. כשאומרים לי תזרוק את הכיפה,  אני נעלב. כשיורדים נמוך כל כך אני נפגע. אני לא עונה ולא מחזיר כדי לא להעליב. חז”ל אמר פעם ‘הנעלבין ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם, הכתוב אומר – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו‘ “.
הורי נפטרו יחד ולא סתם
“ההורים לקחו את זה קשה ביותר. הם ראו את הפרסומים בעיתונות ובטלויזיה והכי קשה הם לקחו את העובדה שאני, בני, אחי וגיסי נחקרנו במשטרה. למרות שכל הזמן הרגענו אותם וידענו את האמת, ההורים לקחו את זה קשה ביותר. הפיצו עלי שמועת שאני בכלא ושאני עצור ואמא שלי לא יכלה לשאת בזה יותר וליבה נדם. עד לחקירה נגדי אמא שלי הייתה בריאה לחלוטין. מאז המקרה איבדתי את שני הורי כתוצאה מהתקפי לב, בעיות רפואיות שלא היו לפני החקירה”.
הגאווה והכאב של ההורים
“ההורים היו גאים בי מאוד. אבא שלי תמיד
השוויץ, הבן שלי מנהל בית ספר… ראש מועצה דתית… ראש עיר… הם גאים בכל הילדים. תמיד סמכו עלי והאמינו בי. ראיתי את הגאווה שהייתה להם יום אחרי הבחירות ראיתי את האושר והגאווה שמילאו אותם.
בזמן האחרון כשכל הרדיפה נגדי התעצמה אמא שלי שאלה למה אני צריך את זה אבל אבא שלי היה אומר לה – ‘עזבי אותו הוא יודע מה שהוא עושה‘, לאבא שלי היה חשוב שאגיע לבתי הכנסת ואמשיך להיות שליח ציבור“.
מה היית רוצה להגיד להורים שלך?
“מחכה ליום בו אני אומר להורים שלי בקולי קולות הנה יצאתי נקי מהכל. אם הייתם איתי הייתי שמח יותר אבל סמכתם עלי והנה אני נקי כי הכל עלילה. את זה אני מחכה לומר להם”. הם תמיד אמרו לי, ‘אם פגעו בך אל תחזיר ואל תנקום הקדוש ברוך הוא עושה את הדין‘ ואני מחכה לרגע להגיד להם – צדקתם, אלוהים עשה את הדין ואני זכאי ונקי“.

ברכה לחג

ומה תברך את תושבי העיר לחג?
“אני מתפלל שה’ יסיר מתוכנו שינאה וקינאה וייתן בחיבנו אהבה, אחווה, שלום ורעות. ושנדע לאהוב אחד את השני ושנדע לראות את הטוב שבשני“. 0