צילום: פרטי

מאת שי אלבוגן.

תחלואה, מחלה, חולים. אולי אלה המילים הכי נפוצות כיום במחוזותינו. אני זוכר שפעם, אי שם לפני פריצת הקורונה לחיינו, המילה “ווירוס”, במובנה האימתני היתה שייכת לעולם המחשבים. זה משהו שעלול היה להשבית לך מכשיר האינפוזיה (פלפון). ופתאום קפץ לו ווירוס מאיים אל תוך מציאות החיים, שמחוץ עולם הווירטואלי… וברצינות. אנחנו כידוע בהחלט בתוך מגיפה עולמית אמיתית. וזה בהחלט מצב חדש שלא הכרנו עד לפני תשעה חודשים בערך. בעצם הכרנו, אבל זה היה שייך להיסטוריה ולכל מיני סיפורים מדורות קודמים. אפשר לומר שאנחנו עדין בשלב הלימוד תוך כדי תנועה (ונראה לי שזה נכון גם ביחס לכל אלה שבטוחים בעצמם, שהם יודעים טוב מאד מה צריך לעשות ואם רק יתנו להם את הגה השלטון הם יצליחו להוציא אותנו מהמצב הקשה…). אבל המושג חולה, בהחלט לא חדש בעולם המושגים שלנו. גם אם התחום הזה היה קצת דחוק הצידה ולא מונח ממש במרכז ההתעניינות הציבורית. אחד הנושאים ששייכים לתחום הוא “ביקור חולים”, שמקבל התייחסות חשובה במקורותינו. והפעם הראשונה נמצאת בפרשת השבוע, “וירא”.

הפרשה פותחת בביקור חולים ומיד אחר כך זה עובר להכנסת אורחים. את הכנסת האורחים, שביצע אברהם אבינו, מתארת התורה בצורה מפורשת ובאריכות גדולה. הביקור שקדם, מוצנע ובעצם הוא די רמוז בין המילים. הוא מפוענח ע”י חז”ל, שמדייקים בפסוק שפותח את הפרשה, שמקמצן מאד במילים. הם מפנים את תשומת לבנו לכך שהפסוק מתאר התראות, או במילה אחרת: התגלות אלוקים לאברהם (זה משהו שאולי אנחנו מבינים את ההיגיון של רצף המילים הללו, אבל עצם הענין הזה, נשגב מההיגיון האנושי שלנו. מה פירוש העובדה שאלוקים נראה לאברהם?). מעבר לעצם הידיעה על ההתגלות שהתרחשה לא מוזכר כלום. לא מוזכרת בפסוק איזושהי אמירה שנאמרה לאברהם בסיטואציה הזאת. אז מה פשרה של ההתגלות הזאת לאברהם? משום כך חז”ל מפנים את מבטנו לאירוע קודם שהתרחש כשאברהם בן 99: ברית מילה! (אנשים בגילו מכובדים בתפקיד הסנדק, בברית של הצאצא שהוא דור חמישי שלהם…) וכמובן שזה כואב מאד. ועל כן, בהחלט אפשר להגדיר את אברהם אבינו בשבוע ההוא כחולה. ואם כך, אלוקים שבא אליו ומתגלה לו – זהו ביקור חולים. זה מה שקורה כאן – ראיה, ביקור. ותו לא, לא איזושהי אמירה אלוקית מיוחדת.

מצוות “ביקור חולים” שונה (אפשר לומר אפילו, מאד) ממצוות “הכנסת אורחים”. אם להתבטא בצורה לא עדינה, אז הכנסת אורחים היא מצווה עם ‘יחסי ציבור’. ביקור חולים, זו אולי מצווה קצת יותר ‘אפרורית’. המבקר את החולה (וצריך להדגיש שהמצווה הזאת מכוונת במיוחד לחולה קשה. לא סתם מצונן שלקח חופשת מחלה), לא תמיד זוכה לתשומת לב מצד החולה שאותו הוא מבקר. הביקור אצל חולה קשה, יכול להיות לפעמים די חד צדדי. זה יכול להסתכם בהזדהות ואמפתיה, בלי שום שיחה שמתפתחת. ליטוף וחיבוק וזהו. רק להיות איתו. שלא יישאר בבדידותו הקשה מפאת המחלה. ולעומת זאת, הכנסת אורחים (שגם היא בעיקרה, צריך להדגיש, מיועדת לאנשים שבאמת אין להם איפה להניח את הראש ולאכול) שונה. האורח מן הסתם משתף פעולה עם המארח. מדברים, צוחקים ונוצרת איזושהי ‘כימיה’. 

ביקור חולים הוא באיזשהו מקום, ביטוי אצילי של אהבה וידידות אמיתית (אדם הולך בדרך כלל לבקר חבר שלו שחלה). זה לא ‘ביקור רופא’, שבא בשביל לבדוק את מצבו הבריאותי של החולה. מצוות “ביקור חולים” זה בלי מכשיר למדידת לחץ דם, או סיטורציה. אפילו בלי מדחום.  זו פגישה של אהבה במצב הזה, שמזמין את האוהב אל ידידו בשעת משבר. זה מה שעשה אלוקים אצל אברהם. הוא רק נראה אליו (“וירא אליו”). אפשר להגדיר את אברהם כ”חולה אהבה”. הוא חלה כתוצאה מברית המילה. הברית שכרת איתו אלוקים. אברהם אוהבו ואהובו של אלוקים. זו הפתיחה של הפרשה, שכולה אהבה.

את האהבה הגדולה הזאת, שבין אברהם ואלוקים מבטא אחר כך אברהם בהכנסת האורחים שלו. חז”ל מתארים את 3 האנשים הללו שהתארחו אצלו כבעלי אידיאולוגיה של עבודה זרה קיצונית. מה שמעמיד אותם בקצה האחרון של הסקאלה (אברהם הרי לימד את כל העולם שיש אלוקים שמנהיג את העולם). ועם כל זה הוא מפגין אהבה כלפיהם. כי מי שבאמת אוהב את אלוקים אוהב את כל בריותיו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn