סבתה הייתה מיילדת כפרית בהרי האטלס במרוקו וכשהגיעה לקרית שמונה, סייעה “לקבל” תינוקות רבים * ליאת בן אדיבה גדלה על סיפורי הלידה של סבתה, אבל רק לאחר שילדה בעצמה, החליטה שהיא רוצה ללוות נשים ברגע המעצים בחייהן – הלידה * ראש השנה היא תקופה של התחלות חדשות, לידות חדשות, ובראיון חגיגי לחג, ליאת מספרת על הילדות בקרית שמונה, על הבחירה להיות אמא יחידנית, על הבית שבנתה במו ידיה ועל השאיפה שלה לשפר את מצב הבריאות בגליל

 

ייעודה של ליאת בן אדיבה כנראה היה ידוע מראש. סבתה הייתה מיילדת כפרית בהרי האטלס שבמרוקו וממנה היא קיבלה בירושה שתי מתנות- האחת היא מתנת הלידה, שהפכה אותה לדולה ומדריכת הנקה, והשנייה, בית אקולוגי שבנתה ליאת בעצמה בסגנון הבתים בהרי האטלס.

ליאת נולדה בקרית שמונה בבית היולדות שבצריף של ד”ר סלמנוביץ, במקום שנמצאת היום קופת החולים כללית. “הדרך לצפת הייתה ארוכה מאוד בתקופה הזאת ולכן הקימו בתי יולדות קטנים ביישובים עצמם”, מספרת ליאת. “סבתא שלי הייתה מיילדת כפרית במרוקו, וכשהיא הגיעה לארץ ביקשו ממנה להיות דולה ביישוב בדרום. מאחר והיו חסרות מיילדות, הציעו לה בית, טלפון ונהג אמבולנס צמוד, אבל סבתא הגיעה לארץ בשביל להיות קרובה למשפחה שלה ולכן היא נשארה בקרית שמונה. היא קיבלה לידות בעיר אבל לא בתור עבודה”.

אז בעצם דולה זה מקצוע עתיק?

“זה מקצוע שקיים מאז ומתמיד. דולה היא מילה עתיקה ביוונית והמשמעות שלה היא ‘משרתת’. לא משרתת שמנקה את הבית, אלה משרתת של אישה, כזו שעוזרת לה בלידה. תמיד היו נשים שהיו זקוקות לעזרה בלידה. עד לפני 200 שנה, לידות היו מתקיימות בבית ומי שעזר בלידות היו בנות משפחה. ככל שהחברה הפכה להיות מערבית יותר והלידות הפכו לאקט רפואי יותר, החוויה של הלידה נותקה מהקהילה. כל עוד את יולדת בבית וחיה עם סוג של שבט או קהילה, יש מישהו שיעזור לך, אבל כיום אנחנו מתרחקים יותר ויותר מהמקום הקהילתי ולכן קם הצורך במקצוע כזה”.

 

“הלידה יכולה לשנות את העולם”

סבתה של ליאת עלתה לארץ בשנת 1956, אך לא כל כך בקלות. “הרב לא הסכים שהיא תעלה לארץ מפני שהיא הייתה המיילדת של הקהילה”, מסבירה ליאת. “הילדים שלה כבר עלו לארץ והיא רצתה להתאחד איתם, בסוף היא ברחה עם אמא שלי שהייתה קטנה מאוד. היא זייפה את הגיל שלה בתעודת הזהות כדי שיתנו לה אישור לעלות, ובלי אישור הרב היא הגיעה לארץ להיות עם ילדיה”.

אמא גם המשיכה את דרכה של סבתא?

“לא. הדור הזה הרגיש שעליו להתנתק מהעבר. אמא לא היתה גאה שהיא מהרי האטלס והיתה מנותקת מעולם הלידות. הדור הזה הרגיש שהוא צריך להיות מודרני ולכן מחק את העבר שלו”.

לליאת יש שתי אחיות ואח, כאשר היא היחידה שנשארה בגליל. ליאת אומרת שהילדות בקרית שמונה היא חלק מחייה. “אני לא חושבת שיש שבוע שאני לא זוכרת את הקטיושות והאזעקות. עד היום כשאני שומעת מסוק אני מרגישה במתח. אני מרגישה שגדלתי בתחושה כזו שכל הזמן רוצים להרוג אותי. מצד שני, אני זוכרת ששכבתי בחדר הביטחון בתור ילדה קטנה וחשבתי על הילדים בלבנון. חשבתי שאם אנחנו מרגישים ככה עם צבא חזק, מה קורה לילדים שם? מה הם חווים?”.

מחשבה די בוגרת לילדה קטנה.

“תמיד הייתה לי חמלה לצד השני, תמיד שאפתי לשלום. כל ההתעסקות שלי היום בלידות הגיעה מתוך אמונה שאם תינוקות יוולדו ברכות ובאהבה, והאימהות שלהם יחוו את תחילת חיים בטוב ובשמחה, גם הילדים יגדלו במצב רגשי בריא ולא יהפכו לרודנים או טרוריסטים. מבחינתי לידה זו התחלה, התחלה של משהו טוב. זו האפשרות לשינוי בעולם”.

סבתא נכחה בלידה שלך?

“לאמא שלי יש גורם RH מינוס, אז לא הסכימו ליילד אותה, רק בבית החולים. היא הייתה צריכה לקבל זריקה מיוחדת שבזמנו הביאו מצרפת, ולכן סבתא לא נכחה בלידה. עד היום אני מצטערת על כך. אני זוכרת את כל הסיפורים שהיא סיפרה על לידות אחרות שהיא ליוותה במשפחה. היא נפטרה כשהייתי ממש קטנה אבל כל החיים גדלתי על סיפורים שלה. יום אחד הלכתי לשוק עם אמא והיא הראתה לי נשים שסבתא קיבלה את הלידה שלהן”.

למה את משתמשת במונח “קיבלה” ולא “יילדה”?

“היא אף פעם לא אמרה ‘יילדה’, אלא ‘קיבלה את הלידה’, שזה משהו פסיבי יותר. מיילדת היא אקטיבית ואני חושבת שהמונח הפסיבי דיבר אליי יותר. האישה היא זו שיולדת וסבתא הייתה עושה כל מיני דברים אחרים. למשל, היא הייתה שולחת את הגבר לקרוא לאמבולנס. עד שהאמבולנס הגיע, היא כבר החזיקה את התינוק והעבירה אותו לאמא. זו הייתה ההבנה שלי בתור ילדה, האישה היא זו שעושה את הכול והיא פשוט צריכה מישהי שתהיה שם ותקבל לעולם את התינוק”.

 

“לידה היא לא מלחמה”

למרות שנראה כי עולם הלידות הוא הייעוד שלה, ליאת עסקה ועוסקת בקדרות עד היום מזה 30 שנה. בגיל 29 נכנסה ליאת להריון כרווקה, והלידה שינתה את חייה. “כשהתכוננתי ללידה, שמעתי מכול מיני נשים על לידות קשות שהן עברו בבתי חולים, עם אפידורל, תרופות וכו’. זה נשמע כאילו כל אחת נלחמה על הלידה שלה. כשיותם נולד, הלידה הייתה רכה וטובה, בלי התערבויות. ילדתי די מהר והרגשתי שלא יכול להיות שאין לנשים את המידע הזה על לידות, אז החלטתי להיות דולה”.

את יותם היא גידלה לבד מגיל 3 חודשים, לאחר שהזוגיות שהייתה לה התפרקה. “אני מרגישה שיותם נתן לי כל כך הרבה מתנות בחיים ואחת מהן הייתה הלידה. עד אז עסקתי בקדרות, עיסוק שדי מזכיר את הלידות”.

איך בדיוק?

“גם בקדרות וגם בלידות יש חיבור בין הרוח, הגוף והנפש. המקצוע הראשון שלי הוא קדרות, כנראה בגלל שיש לי משהו עתיק בנשמה. אני מעבדת את החומר ויוצרת ממנו כלים. זה מקצוע שגורם לך להיות בשקט עם עצמך, סוג של מדיטציה אבל קשור גם בעשייה, בקצב ובנשימה. בעשייה פנימית ולא חיצונית. עד היום אני עוסקת בחומרים ראשוניים. אני מעבדת חימר, את הבית שלי בניתי מאדמה, ובמסגרת העבודה שלי כדולה, אני מכינה כמוסות מהשלייה, כמוסות שמחזקות את הגוף ומעניקות איזון הורמונלי. יש לזה הרבה מעלות”.

לאחר שנולד יותם, ליאת רצתה להיות מיילדת, אבל לא יכלה לצאת ללימודים ארוכים ואינטנסיביים עם תינוק קטן בבית. “חברה אמרה לי שיש מקצוע שנקרא דולה. נרשמתי לקורס ב’מרכז הישראלי לחינוך ולידה’ בתל אביב, שהיה השני שנפתח בארץ. בגליל אף אחד לא ידע מה זה באותה תקופה. עבדתי בחינם במשך שנה ולאט לאט התחלתי לעסוק בזה בשכר”.

למה צריך דולה אם יש מיילדות?

“יש נשים שקשה להן להיכנס לחדר הלידה, שמרגישות שהן צריכות מישהי שתעזור להן להרפות תוך כדי הלידה ולא להילחם. צריך להתמסר לתהליך בשביל שהלידה תהיה רכה יותר. יש נשים שמעוניינות בלידה טבעית ורוצות שאעזור להן להימנע מאפידורל, יש נשים שעברו התעללות מינית בילדותן ומגיעות עם חרדות שבאות לידי ביטוי בלידה, ויש נשים שפשוט מפחדות מהמערכת. מדובר בחוויה מאוד אינטימית. את שמה את עצמך על הבמה מול רופאים ואנשים זרים שאת לא מכירה, והדולה הופכת להיות המתווכת, מישהי שמרככת את הדרך ועוזרת לך להיות אותנטית. להגיע בדרך שלך לאן שאת רוצה להגיע”.

זה לא מרגיש מוזר להיות נוכחת ברגע כל כך אינטימי?

“לא, כי אכפת לי מהנשים שאני מלווה ואכפת לי שיהיה להן טוב. צריך לזכור שאני עושה תהליך ארוך לפני שאנחנו מגיעות לחדר הלידה ויש בינינו הכרות עמוקה. היא יודעת מי אני ואני יודעת מי היא ומה הרצונות שלה. אנחנו מגיעות לחדר הלידה כשאנחנו כבר קרובות מאוד”.

יש איזו לידה שאת זוכרת במיוחד?

“יש הרבה. למשל, בשבוע שעבר ליוויתי מישהי בלידה, שזו הייתה הפעם השלישית שלה. הראשונה הייתה ארוכה ולא עזרו לה בכלל, היא הרגישה ממש מאוכזבת ובודדה, בשנייה המנח של התינוקת אילץ ניתוח קיסרי, ולכן היא ובעלה היו בחששות לגבי הלידה השלישית. עשינו תהליך יפה והיא הגיע ללידה עם פתיחה של 9 ס”מ. לא היה מנח מושלם אבל עבדנו במשך שעתיים בשביל למנוע ניתוח וזה מה שקרה. הם יצאו משם בלי קרע אחד והמון הודיה שהתינוק נשאר איתה ולא לקחו אותו לאחר הלידה”.

 

התפרצות של הר געש

ליאת אומרת שכל לידה מלמדת אותה משהו חדש. “אני פוגשת בלידה כוחות טבע, זה ממש כמו לראות התפרצות הר געש, זה העוצמות של האישה. בכל השנים, מה שלמדתי בעיקר זה לא לפחד מעוצמה. אנשים מפחדים מכוח וגם אנחנו רואות את העוצמה בגוף שלנו ומפחדות, כאילו ציר זה דבר לא טוב, אבל ציר הוא מנוע פנימי וזו העוצמה של אמא אדמה. כל הכוח הזה טמון בך וחשוב לזכור את זה גם כשהלידה נגמרת”.

היו לידות שהסתבכו?

“בטח. יש לידות שליוויתי שהסתיימו בניתוחים או בוואקום, אבל אני חושבת שבתור דולה חשוב לעזור לאישה. אנחנו לא משנות גורלות אלא תומכות באישה בדרך.  אמא שלי תמכה בי בתור ילדה בתקופת הקטיושות, אבל כנראה שהתמיכה עדיין לא הייתה מספיק טובה כדי שזה לא יגרום לי לטראומה. אני מנסה להכין אישה ללידה וללוות אותה בצורה שהיא תצא משם בלי טראומה, גם אם יקרה דבר שהיא לא תכננה. כולנו מתכננות ללדת בקלות אבל לידה זה שער גדול ומשמעותי בחיים. לייצר את האנושות זה לא הולך ברגל וזה דורש מאמץ גדול. דולות צריכות להיות לתת יד ליולדת ולעזור לה להגיע, גם למקומות הכי קשים. היו גם לידות שקטות שליוויתי, שפתאום קורה משהו והתינוק מחליט שהוא לא ממשיך. זה עצוב וזה קשה. יש מקרים שבן הזוג מאשים את האישה או שהיא מאשימה את בן הזוג ולכן דבר כזה קרה. אלו רגשות שמכניסים את בני הזוג לבדידות איומה ואני שם בשביל לתמוך בכל שלב בפרידה הזו, לגרום לאישה להיות מוגנת ולשחזר את כל הרגשות, וגם שם יש הרבה מאוד עבודה”.

מה אפשר לעשות במקרים כמו לידה שקטה?

“אפשר לעזור לאישה לפרק את המתח ואת האכזבה, לדבר עם התינוק, להיפרד, לשחרר אותו, וגם להכין את האישה למה שהולך לקרות בהמשך. יש כאלה שרוצות להחזיק את התינוק, ומנגד, כאלה שלא רוצות לראות אותו. אני מצלמת את התינוק  כי לפעמים, אחרי כמה חודשים, האישה רוצה לראות את התינוק וכשהיא מוכנה, אני מראה לה. צריך גם להסביר שיש לה זכות לעשות קבר, מצבה, ובכלל להבין שיש לה ילד נוסף, שאומנם אינו בחיים, אבל הוא עדיין קיים. יש הרבה עבודה רגשית אחרי לידה שקטה, גם מבחינה גופנית. אישה שעברה לידה שקטה חוזרת הביתה עם חלב וגודש בחזה. צריך לדעת מה לעשות ואיך להמשיך לחיות, ואני ממשיכה ללוות אותה, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית”.

בדרך כלל את מלווה אחרי הלידה?

“דולה בדרך כלל נמצאת לפני ובמהלך הלידה ומלווה את האישה בימים הראשונים שאחרי הלידה כדי לוודא שההנקה תקינה. אני בדרך כלל שומרת קשר גם אחרי הלידה כי זה מקצוע קהילתי. היולדות שלי יכולות לפנות אליי גם בגיל חצי שנה ולהתייעץ איתי. כל אחת לוקחת את זה למקום שלה. זה מרגיש כמו משפחה שלמה שמתרחבת וזה מעלה את הצורך של הקהילה, שלא קיים כל כך בימינו”.

 

בית אקולוגי בקיבוץ

אחרי מלחמת לבנון השנייה, ליאת החליטה לעזוב את קרית שמונה ולבנות את ביתה בקיבוץ להבות הבשן. “קרית שמונה מאוד חשובה לי, עשיתי גם שנת שירות בעיר, אבל אחרי המלחמה הבנתי שאני לא רוצה שהבן שלי יעבור את מה שאני עברתי בתור ילדה קטנה. מצד אחד, אני קשורה מאוד לגליל. זה הבית שלי ולא אגור בשום מקום אחר, אבל מצד שני, קטיושות נפלו בכל מקום, ממש ליד הבית, וזה לא מקום לגדל בו תינוק”.

את הבית החדש שלה בנתה בהרחבה של להבות הבשן מחבילות קש ואדמה, בסגנון הבתים בהרי האטלס. לליאת, שעסקה רוב חייה עם חומרים מן הטבע, זה היה רק טבעי שתבנה בית אקולוגי. “זה היה ברור לי ובא לי בטבעיות. ידעתי שאני חייבת לבנות בית שאני יכולה לעמוד בו כלכלית וידעתי שהוא חייב להיות בסגנון של פעם. אני לא כל כך אוהבת בתים מודרנים. אני אישה כפרית, אני זקוקה לאדמה סביבי וחיפשתי שיטה שבה אוכל לבנות את ביתי במו ידיי ולא אצטרך מישהו שיעזור לי פיזית. חבילה של קש גם אני יכולה להרים”.

זה נחשב בית לכל דבר?

“כן, עם אינטרנט, חשמל, מים והכול. התחלתי את הבנייה של הבית לבד ואז התחילו לעזור לי מתנדבים. חלק נתנו עצה, חלק הגיעו לעבוד יחד איתי. כשסיימנו, הייתה לי רשימה של 250 מתנדבים סך הכל שעזרו לי במהלך כל הבנייה. בשנה הראשונה אנשים גם הגיעו כדי לראות את הבית, ללמוד איך הוא בנוי. מתישהו זה כבר הפריע ליותם אז עצרתי את זה”.

בשנים האחרונות, עוזרת ליאת לקדם את נושא הבריאות בגליל, ובמסגרת החוסרים שזיהתה, הקימה קורס דולות גלילי שמותאם לצרכי נשות הגליל, הגולן וההר. “כבר שנים שיש פה בעיה של מערכת הבריאות, הרבה לפני סוגיית המיון. פעם לא היה CT, שלא לדבר על MRI. לפני 6 שנים החלטתי להצטרף לארגון שתיל שמורכב ממתנדבים שמעוניינים לקדם את הרפואה בגליל- אנשי מקצוע, רופאים ואנשים פשוטים כמוני. במסגרת ההתנדבות שלי הייתי אחראית על לידות ועידוד הנקה. במהלך השנים הבאנו לכך שיהיו יועצות הנקה בבתי החולים, הכנה להנקה בטיפות חלב וסיפקנו מידע לרופאים. קידמנו את התחום בהרבה רבדים והרגשתי שנושא ליווי הלידות לא מפותח בגליל. לא מספיק רחב או מקצועי. לאחר 20 שנה של ליווי לידות, החלטתי לפתוח את הקורס הזה, דווקא כאן בגליל. כשאני למדתי, קמתי ב-5 בבוקר בשביל להגיע ללימודים וחזרתי ממש מאוחר בלילה. כל זה היה בשביל ללמוד על בתי חולים כמו איכילוב או לנדיאו. לא הכרתי את הצוותים שפועלים כאן וממש נפלתי למים עמוקים. כשהתחלתי לעבוד פה, בניתי הכל מאפס. כשדולה יוצאת לשטח, חשוב שהיא תכיר את הצוות הרפואי, שתהיה ביניהם תקשורת בונה ולא מאבקים של אגו, מה שהיה פעם. היה חשוב לי שהדולות שלומדות אצלי יכירו את אנשי המקצוע המקומיים ואת שוק העבודה המקומי. אני, למשל, קונה שמנים מספקים מקומיים ולא מזמינה באינטרנט. אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו כקהילה”.

מה את מלמדת בקורס?

“בשנה שעברה למדו 16 תלמידות במשך 9 חודשים את כל נושא הלידה, מהתחלה ועד הסוף. אנטומיה, התערבות רפואית, שיטות שונות של תמיכה, לידה טבעית ולא טבעית, הנקה. זה קורס מאוד מקצועי ומקיף, ומרצים בו גם רופאים, מיילדות ואנשי מקצוע מתחומים שונים של לידה, כמו מדריכות יוגה ומעסות לנשים. כל מה שיוכל לתת להם כלים לתמיכה רחבה יותר. עכשיו מתחיל המחזור השלישי של הקורס והיתרון הוא שזה קרוב לבית”.

ולסיום, מה המסר הכי חשוב שלך לנשים שעומדות לפני לידה?

“להיות אותנטית. להביא ללידה את הכלים שאספת במשך כל חייך ולהקשיב לכוחות הפנימיים שלך.  בגלל הקשיים של החיים כמו בניית בית וקריירה, קשה לנשים לזכור בתוך כל זה מי הן ואיך הן רוצות שזה יקרה. האותנטיות עוזרת לשמור על הרכות. לא צריך לבוא למעשה של אהבה כאילו את באה לקרב”.