סא”ל אסי רחמים מגדיר את עצמו כ”ילד נורמטיבי מקרית שמונה”. הוא שיחק כדורסל בשכונה, התחנך בדנציגר ולבסוף התחתן עם האהבה הראשונה שלו מימי התיכון. לצבא הוא התגייס לפני 17 שנה לגדוד תותחנים 411, בדיוק בשנה בה יצאו מלבנון. מאז הוא שירת במגוון רחב של תפקידים ברחבי הארץ, לחם במלחמת לבנון השנייה, וכיום, עם שלושה ילדים, הוא משרת כמג”ד 55-גדוד ירקון בגזרת אביבים וממשיך להגן על הבית. את החינוך שקיבל בקרית שמונה הוא לא שוכח: “קיבלתי המון חום ואהבה מהבית, מהסביבה ומבית הספר, וזה תרם לי המון לתפקיד. אני סוג של אבא לחיילים שלי”.

שירי פריאנט

 

סא”ל אסי רחמים (36) גדל והתחנך בקרית שמונה. “הייתי ילד נורמטיבי מקרית שמונה”, אומר אסי. “עד שהתגייסתי. ברגע שירדתי מהאוטובוס ביום הראשון, ידעתי שכאן אני צריך להישאר”.

 

נכנס לתפקיד 3 ימים לפני המלחמה

 

אסי גדל במשפחה עוטפת וחמה בקרית שמונה עם עוד שני אחים גדולים ואחות הקטנה ממנו בשנה. “תמיד ידעתי שאשרת בצבא, זה היה מובן מאליו. אלו היו הערכים שגדלנו עליהם בבית. כשהייתי תלמיד יב’, צה”ל יצא מלבנון וחוויתי את זה בעצמי. לא גדלתי ב’צל’ הקטיושות, אני לא רוצה להישמע מסכן, וגם לא בגלל זה התגייסתי, אבל היו רגעים בתור ילד שמצאתי את עצמי רץ ברחובות ומחפש מקום להסתתר. כמובן שהייתה לי טראומה מהמצב, אבל התגברתי. תמיד רציתי לשרת את המדינה, פשוט לא ממש עניין אותי איפה”.

 

 

אז למה בכל זאת תותחנים?

 

“אח שלי שירת בחיל התותחנים והמליץ לי להתגייס לחיל. התגייסתי לגדוד התותחנים 411, סיימתי את המסלול כחייל מצטיין, ואז ‘עם האוכל בא התאבון’. יצאתי לקורס מ”כים ואמרו לי שאני מתאים לקצונה. זה התאים לי ויצאתי לקורס, משם שלחו אותי להיות מפל”ג (מפקד פלגה, מקביל למ”מ בחי”ר) בקורס מפקדים ואז מפל”ג בגדוד”.

 

איך הרגשת בתור “ילד נורמטיבי” מהפריפריה פתאום להתחיל לפקד על חיילים?

 

“הרגשתי סיפוק עצום. הבאתי איתי את החינוך שקיבלתי בבית, זה מה שמאפיין אותי כמפקד באופן כללי. אני מפקד חם, יודע לעטוף ולחבק, וגם להציב את הגבולות כשצריך. אפשר לומר שאני די מוזר בצבא בהקשר הזה”.

 

שירתת קרוב לבית?

 

“כל ההכשרות שלנו היו בשבטה. בתור ילד מקרית שמונה, לא ממש יצאתי מהעיר הרבה, ובצבא התחלתי להסתובב ברחבי הארץ. כשלא היו לנו תרגילים ברמת הגולן, היינו ביהודה ושומרון, רמאללה ועוד מקומות רחוקים מהבית”.

 

לתפקידו כמפקד סוללה הוא נכנס שלושה ימים לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה. “חוויתי אתגר פיקודי שאני לא מאחל לאף אחד”, מספר אסי. “רציתי שהחיילים קודם כל יפגשו אותי ולא ישמעו אותי פעם ראשונה בקשר. לא הכרתי אף אחד ובכל זאת ניסיתי ללחוץ יד לכולם. במהלך המלחמה, גם הדירה ששכרתי נפגעה והיו הרבה רגשות מעורבים באותה תקופה. ידעתי בדיוק מה אני עושה ורציתי לדעת איך להעביר זאת לחיילים שלי, שהיו צריכים להגיב בעוצמה. פגז שלנו הוא לא כמו כדור של 16-M, חשוב להיות מדוייקים, וכמובן, לא לפגוע בחפים מפשע. הסוללה שלי בסופו של דבר הצטיינה במלחמה. ירינו 14,000 פגזים, מספר לא מבוטל, ונשארתי בתפקיד כמפקד סוללה עוד שנה וארבעה חודשים”.

 

ולמרות כל הישגיו, אסי שומר על צניעות מקסימה. “אני בן אדם פשוט, אני מאמין בפשטות. אני מאמין בחום ובאהבה שקיבלתי בבית ובבית הספר. עד היום, שאני בן 36, אני בקשר עם המחנכת שלי מדנציגר. לפעמים אני גם מגיע לבית הספר ומדבר עם התלמידים בתור בוגר. העובדה שגדלתי איפה שגדלתי העניקה לי סוג של תמימות ויש לזה תרומה בעיניי”.

 

“אם אתה לא תהיה מג”ד-יהיה מישהו פחות טוב”

 

כמה שנים לאחר מלחמת לבנון השנייה, המג”ד של אסי פנה אליו ואמר לו שהוא רואה אותו כמג”ד בחיל התותחנים. “המוטו שלו היה – אם אתה לא תהיה מג”ד אז יהיה מישהו אחר, פחות טוב”, אומר אסי. “כבר היה לי חיבור טוב עם הצבא, אז החלטתי ללכת על זה. לא תמיד הכל ורוד בצבא, יש הרבה דברים מורכבים ולא נעימים, אבל אני מאוד מחובר לחיילים שלי. אני סוג של אבא בשבילם, ובפיקים הגבוהים שלי פיקדתי על 110 חיילים. היה חשוב לי להמשיך לפקד על אנשים. תפקיד המג״ד הוא אינטנסיבי ומספק. אני תמיד מחפש לאתגר את עצמי. מפקדי אמרו לי שמפקד טוב הוא אדם בעל מוטיבציה ויכולת מחשבה לרחוק, לראות את התמונה הרחבה, ולי יש את זה. חתמתי על תוכנית שירות, למדתי במשך 3 שנים לתואר ראשון במדעי המדינה ואז חזרתי לצבא בתור סמג”ד”.

 

 

התפקיד שלך דורש המון הדרכה וליווי, זה משהו שתמיד רצית?

 

“אני מאמין שכל חייל או מפקד שאני פוגש צריכים לקבל ממני משהו. אני משווה את זה לכוס הקדושה. בהבדלה, אם נוגעים בכוס-תמיד יישפך קצת החוצה. בכל מפגש שיש לי עם חיילים, השאיפה היא לתת, ללמד, להראות להם שהם משתפרים. אני תמיד בודק מה הם יכולים לקבל ממני ואיזה מסר לחיים אני יכול לתת להם. כשאני רואה חייל שחוזר ביום ראשון לבסיס ויושב בחדר האוכל, אני מחייך. זה לא מובן מאליו שהוא יצא הביתה וחזר”.

 

התחתן עם אהבת נעוריו

 

לאחר לימודיו, אסי חזר לצבא כבר נשוי+1. במהלך הלימודים חזר אסי לאהובתו הראשונה, עדי לויט, בת מטולה. “אני ועדי נפרדנו בתיכון. היא הייתה האהבה הראשונה שלי. כמעט עשור לאחר מכן, כשהתחלתי ללמוד, מצאנו את עצמנו יחד שוב. כשחזרתי לצבא כבר הייתי נשוי עם ילד. יוגב היום כבר בכיתה א’, ומאז נולדו לנו עוד שתי בנות”.

 

אסי חזר לשירות כסמג”ד בתותחנים 411, שם שירת במשך שנתיים. גם במסגרת תפקיד זה, אסי היה עסוק באימונים בכל גזרות בארץ. לאחר מכן, הוא התמנה לקצין אג״ם סיוע באוגדה 91, הפעם קרוב יותר לבית בגזרת בירנית. “במהלך תקופה זו נחשפתי לעוצמתו של הצבא בשיא הכוח. כשיצאתי לפו״ם (תוכנית לימודים לפיקוד ומטה), עברתי שנה מדהימה עוד יותר. התפתחתי ברמה האישית ולאחר מכן מינו אותי לתפקיד מפקד אימון מתקדם בחיל התותחנים. אימנתי את כל יחידות המילואים. אם קודם נחשפתי לעוצמתו של הצבא, כאן נחשפתי לעוצמתם של אנשי המילואים. גיליתי את ארץ ישראל היפה, זה היה תפקיד מדהים. המילואימניקים הגיעו מוכנים לעבוד, להתאמן ולהיות מוכנים למלחמה. באמת שיש על מי לסמוך במקרה חירום. הרגשתי סיפוק עצום מהתפקיד וזה חיזק אותי להמשך”.

 

בקיץ האחרון התמנה סא”ל אסי רחמים למג”ד 55 של אגד 215 בגדוד דרקון של חיל התותחנים. הוא משרת בגזרת אביבים, מגן על הבית, אבל בבית שלו הוא נמצא פחות. “אני חוזר כל שבת שניה ויוצא לאפטר פעם בשבוע”, הוא אומר.

 

כל כך קרוב אבל בכל זאת רחוק…

 

“זה קשה לי במיוחד. יוגב בן 7, אוריה בת 4 ואביגיל רק בת שנה וארבעה חודשים. הגדולים מתקשרים אליי, שואלים מתי אני חוזר. הם גם מבינים יותר מה אני עושה. למזלי, אני משרת קרוב לבית, אז הם מגיעים להיות איתי בשבתות כשאני נשאר בבסיס. סך הכל הילדים נהנים בצבא, אני משתף אותם בתפקיד שלי וזה מעניין אותם. אבל, ללא ספק, צריך בית חזק ואישה חזקה ומבינה. אני בכלל חושב שבלי אשתי לא הייתי איפה שאני נמצא היום. עם זאת, למרות הקושי, אני מרגיש שאני עושה תפקיד משמעותי. אני קם בבוקר עם חיוך, מלא מוטיבציה, אני מבין מה אני עושה בחיל, אני שומר על כל היישובים בגזרה, בונה כוח אדם וגם מפעיל את הכוח בשטח, בשביל לתת את המענה הכי טוב שיש, בזמן אמת. אזור הצפון הוא אזור מדהים, אני יודע את זה כי גדלתי כאן. המטרה היא שגם מטיילים יגיעו לכאן ולא יחששו מהקירבה לגדר. באמת אני מאמין שיש על מי לסמוך ואני מזמין את כולם לבוא”.

 

מה באמת המצב כרגע בגזרה?

 

“יש לנו צבא חזק, ואני אומר את זה מכל הלב ולא בתור סיסמא. יש פה לוחמים שהם כל הזמן ערוכים ומוכנים לכל מצב. החיבור שלנו עם היישובים באיזור הדוק ויש לנו ישיבות עם הרבש”צים לעיתים קרובות. אני לא מדמיין מצב בו אנחנו לא נגיב בצורה עוצמתית אם ינסו לפגוע באחד היישובים בסביבה. המענה יהיה קטלני ואיכותי. אני תמיד אומר לאשתי שתהיה רגועה, כי גם היא פחדנית. הלוחמים שלי אומנם לא גרים פה, אבל יש להם חיבור עם המקום. הם מבינים את החשיבות של השמירה על גבול הצפון. זו פעם ראשונה שחיילי תותחנים עושים פעילות כזו באיזור והם עושים זאת בצורה יוצאת דופן, ויש בזה אמירה- גדוד דרקון יכול לעשות את העבודה. חשוב לי שאנשים ידעו שאנחנו יושבים על המשמר כדי שיהיה פה שקט. חשוב לי שאנשים יגיעו לאיזור לטייל. תמיד יהיו איומים, אבל יש מענה לכל אירוע שיכול להתרחש בכל זמן נתון”.

 

ומה לגבי המלחמה בסוריה, אתם רואים את ההשפעה על האיזור?

 

“לא צריך להיות איש צבא בשביל להבין שזה משפיע על כל המזרח התיכון. מה שכן אני יכול לומר  זה שמי שיבדוק אותנו – ישלם את המחיר”.

 

ציטוטים

 

לא גדלתי ב’צל’ הקטיושות, אני לא רוצה להישמע מסכן, אבל היו רגעים בתור ילד שמצאתי את עצמי רץ ברחובות ומחפש מקום להסתתר. כמובן שהייתה לי טראומה מהמצב, אבל התגברתי.

 

אני בן אדם פשוט, אני מאמין בפשטות. אני מאמין בחום ובאהבה שקיבלתי בבית ובבית הספר. עד היום, שאני בן 36, אני בקשר עם המחנכת שלי מדנציגר. העובדה שגדלתי איפה שגדלתי העניקה לי סוג של תמימות ויש לזה תרומה בעיניי.

 

אני ועדי נפרדנו בתיכון. היא הייתה האהבה הראשונה שלי. כמעט עשור לאחר מכן, כשהתחלתי ללמוד, מצאנו את עצמנו יחד שוב. כשחזרתי לצבא כבר הייתי נשוי עם ילד. יוגב היום כבר בכיתה א’, ומאז נולדו לנו עוד שתי בנות