בלון זיכרון” הוא מיזם של הפרחת בלונים ביום הזיכרון לחבר בין המשפחות השכולות לכלל האנשים במדינה שהפריחו יחד בלון לזכרם של הנופלים. מירב בן זקן יזמה את הפרחת הבלונים לזכרו של אביה, סא”ל חיים בן זקן ז”ל, מפקד העיר קריית שמונה. מירב ואבי, ילדיו של חיים בן זקן ז”ל מספרים על פועלו של אביהם ומקדשים את זכרו באמצעות קירוב לבבות.
סא”ל חיים בן זקן ז”ל היה מפקד העיר קריית שמונה בשנים הסוערות ביותר של העיר מבחינה ביטחונית. נשוי לשושנה (סוזן) בן זקן ז”ל שנפטרה לפני שלושה חודשים ולהם חמישה ילדים: אבי, שי, גולן, מירב ועידן. מירב ואבי ילדיו של חיים מספרים על הנצחת זכרו באמצעות המיזם “בלון זיכרון” ועל פועלו למען קריית שמונה. מירב עוסקת בחינוך, כמורה מחליפה בבית הספר “הגומא”, מדריכה בחינוך הבלתי פורמאלי, עם תואר ראשון בכלכלה, ומפתחת חוגי למידה בשילוב מתמטיקה וחינוך. ואבי בן זקן עוסק בתחום המודיעין במשטרת ישראל.
מירב מספרת כי מרגע שחשבה על רעיון הפרחת הבלונים ברחבי הארץ, המיזם התגשם והיא עדיין לא מעכלת ומכילה את שהיה בימים אלה. המיזם התחיל ביום חמישי בשבוע שעבר, וביום שני השבוע, ערב יום הזיכרון,המיזם יצא אל הפועל. מירב מספרת כי עם התגבשות הרעיון, בהתחלה חשבו על בלונים סינים עם אורות, אך הבינו שתהיה בעיה עם מכבי אש ואיכות הסביבה, והחליטו על בלונים מתכלים. מירב החליטה לרכוש את הבלונים המתכלים, ולשנע אותם לכל העיריות ברחבי הארץ, על מנת ליצור נכונות לקיים את המיזם, שמצריך לוגיסטיקה תפעולית להביאו לפועל.
בשביל לרכוש את הבלונים מירב גייסה תרומות. הראשון לתרום היה רמי לוי מרשת הסופרמרקטים “רמי לוי”, שמיד נענה ותרם שליש מעליות המיזם , חברת אלביט תרמו כמות של 10,000 בלונים, וחברת שופרסל תרמה את העלויות הנותרות לרכישת הבלונים. סך הכל כמות של קרוב ל – 100,000 בלונים שפוזרו ברחבי הארץ.
הייתי חשוב לי להגיע לעיריות ברחבי הארץ אומרת מירב, “פרסמנו ברשתותהחברתיות על המיזם ואנשים נענו ורצו להזמין בלונים. מירב פנתה לבנצי(יעקב) בן ציון, שהחליף את אביה חיים בן זקן ז”ל בתפקיד מפקד העיר קריית שמונה. בנצי קישר את מירב עם ראש מועצה מטולה דוד אזולאי, שאף הוא הכיר טוב את אביה של מירב חיים בן זקן ז”ל. דוד נרתם למיזם, והפיץ מכתב לכל העיריות בארץ ביום שישי לפני כניסת השבת, וכשנכנסה שבת היה זמן לעבוד על הפלייר והלוגיסטיקה.
מירב פנתה גם לזיו שילון, פעיל חברתי שנפצע בזמן שירותו הצבאי, לרתום אותו למיזם, לעזור ולהפיץ את המיזם ברשתות החברתיות. מירב אומרת כי זיו והמנהל שלו רונאל חוטה, ייעצו, עזרו, בראיונות, ובכל דבר שהיה יכול לעזור ובלעדיהם המיזם לא היה מצליח. זיו העלה סרטון לפייסבוק שהוא מבקש לצאת למרפסת, ובר רפאלי שיתפה את הקישור.
ביום ראשון בערב החל השינוע של הבלונים לכל חלקי הארץ בעזרתם של “ידידים בדרכים” שמיד נרתמו לסייע בשינוע עד 3 לפנות בוקר של יום שני, שינוע הבלונים עבר בין 6-7 נהגים בדרך בשביל להגיע לקריית שמונה. מירב אומרת כי “ידידים בדרכים” אנשים מדהימים ובלעדיהם זה גם לא היה קורה.אחד מהאנשים המדהימים שעזר למירב להצלחת המיזם בקריית שמונה הוא הפעיל החברתי אהרון דמרי, שדאג להביא את הבלונים לקריית שמונה, וליווה את מירב עד שכל הבלונים נופחו בגז הליום והגיעו ליעדם. מנפחות בלונים: ליאל דמרי, טלי דמרי, מיכאלה שוקרון, הילה וקנין. שאולי חד פעמי שתרם את גז ההליום. הבלונים יצאו מנקודה בתל אביב לכל רחבי הארץ: מטולה, קריית שמונה, כפר בלום, טבריה, זיכרון יעקב, עד באר שבע, דימונה אילת, חיפה, מזכרת בתיה, ובכל מקום בארץ. מיזם “בלון זיכרון” הגיע גם לבית הקשיש בקאיית שמונה שבזכות מירב ואהרון דמרי זכו להתייחד עם זכר הנופלים. מירב אומרת כי לא הייתה צריכה את כל התרומות שנאספו למיזם “בלון זיכרון” ופנתה לתורמים שיתרמו את ההפרש לידידים בדרכים. “כמה טוב לב יש באנשים וזה לא מובן מאליו” אומרת מירב.
המיזם לזכר אבא שלך, איך התחיל המיזם?
“השנה זאת השנה ה – 25 מאז שאבי נפטר, אמי נפטרה בנר חמישי לחנוכה בסוף דצמבר האחרון. על פי התאריך העברי קמנו מהשבעה על אמא שלי, מידלאזכרה של אבא שלי, הם נפטרו בהפרש של 25 שנה ושבוע בדיוק, והכל היה מאוד סימבולי , הפטירה של אימי, וכל מה שבא לאחר מכן, הרגשתי ריקנות. לפני 25 שנה חיי השתנו מקצה לקצה, ולפני שלושה חודשים הקרקע נשמטה לי מתחת הרגליים. כשהגיעה הקורונה, הזמן עזר לי לרפא את עצמי,ולהבין את כל מה שעברתי. וכשאמרו שאסור להגיע לטקסים בבתי העלמין ביום הזיכרון, הרגשתי שהריקנות מתגברת וחשבתי איזה יוזמה אני יכולה לעשות שתגרום לי להרגיש שאני לא לבד”.
איך את הרגשת בזמן הזה? הצלחת להרגיש שאת לא לבד? שגרמת לעם ישראל להיות כולם יחד ברגע מסוים?
“ברגע שמסתכלים לשמיים ורואים את הבלונים זה מרגש. לכתוב את שם הנופל על הבלון, הרגשתי שנגיע ליום שנשחרר כולנו יחד את הבלונים, אניאני לא אצליח לשחרר את הבלון. נתתי לעצמי אתגר גדול מדי, אבל כשהגענו לרגע, היה לי נעים לשחרר את הבלון. ומעבר למה שאני הרגשתי, מסרטונים שאנשים העלו והפריחו יחד את הבלונים, היה מדהים, הפרחת הבלונים נעשתה עם הרבה אהבה, ולא בעצב. היה סוג של שחרור, אנשים נישקו את הבלונים. השאיפה שלי הייתה בהתחלה שאני אעמוד ואפריח בלון, אך כל בלון שהפריחו לאוויר מעבר לבלון שלי היה הצלחה”.
“גם מי שלא הפריח בלון, התייחד עם הרגע והיה חלק מזה”.
“כשהפרחנו את הבלון והסתכלנו לשמיים ראינו עוד הרבה בלונים. אני גרה בקיבוץ כפר בלום, וניתן היה לראות בלונים שהופרחו ממקומות אחרים כמו קיבוץ דפנה, קריית שמונה ומושבים בסביבה. היה מקסים שזה הגיע מכל מיני מקומות. זה לא סתם הצליח, כל המיזם היה סוג של תלאי על תלאי והכל קרה בזמן קצר. לכל דבר היה גיבוי, למרות ששום דבר לא תוכנן מראש. אם לא הייתה יד מלמעלה שסייעה, זה לא היה מצליח. הגיעו אנשים בזמן הנכון,וסייעו להתקדם במיזם עד אשר הוא יצא אל הפועל בחמישה ימים. יצרנו מיזם שקט שהכול יקרה מתחת לפני השטח, לעשות מחווה לזכר הנופלים”.
ייצרת אלטרנטיבה של ביחד בעם ישראל בעקבות זאת שהמשפחות השכולות לא היו יכולים להגיע לבתי העלמין ביום הזיכרון כמו בכל שנה והנצחת את הרגע.
“זאת הייתה המטרה. יש עיריות שעשו מיזמים מדהימים וכל מיזם מבורך. עד היום, 25 שנה אחרי, אני אומרת את השם של אבא שלי בגאווה ואנשים מספרים לי עליו דברים מדהימים. אדם כזה מן הראוי שינציחו את זכרו ופועלו למען העיר. ציפיתי בשנים הראשונות לאחר שנפטר, שיקרא רחוב על שמו, גן בעיר, אבא שלי, חיים בן זקן ז”ל, אדם שתרם כל כך הרבה לעיר, ועשה פעילות משמעותית, בשנים הכי קריטיות לעיר, ומן הראוי שיונצח”.
המיזם הבא של מירב להנציח את זכרו של אביה חיים בן זקן ז”ל הוא לעשות סרט לזכרו, כאשר לפני שנה פתחה דף פייסבוק שנקרא סגן אלוף בן זקן חייםז”ל, זיכרונות, ופנתה לאנשים שיכתבו סיפורים עליו מתקופת הצבא. “אנשים כותבים שהוא היה מדהים, הוא היה אבא מדהים” אומרת מירב.
איך חווית את אבא שלך כילדה?
“נולדתי לשבתות בבסיס ברמת הגולן, זיכרון ילדות שלי יושבת בממשל ברמת הגולן, בבסיס במג’דל שמס, ולידי סיר בישול ענק, שיכולתי להיכנס לתוכו. אם היה אירוע בטחוני, הורגלתי שאבא שלי לא נמצא בבית, כי הוא צריך לדאוג לכולם, וזה לא הרגיש לי כמשהו חריג, לא דאגתי, כי סמכתי עליו”.
מירב הייתה חודשיים לפני גיוס שאביה נפטר. בת יחידה וארבעה אחים. “חשבתי שאבא שלי נצחי, והחיים שלי מושלמים, תמיד מה שביקשנו קיבלנו, וכשהוא נפטר זה היה מהפך של 180 מעלות והבנתי שהיום כבר הכול יכול לקרות. החיים השתנו מקצה לקצה. כל החלומות והמחשבות, מה אני רוצה לעשות או להיות התמוססו והפכו לחסרי משמעות. לקחתי זמן לעכל את המוות, התגייסתי לצבא ויצאתי לקורס קצינות, ופתאום עברו להן שלוש שנים בלי לעצור ולהבין את מה שקרה. לאחר השחרור החלה ההתמודדות והמציאות טפחה על פניי, עליתי על מטוס ולא חזרתי לארץ עד אחרי גיל 30. הייתי כמעט בכל העולם, כמעט בכל יבשת ורב שנותיי בחו”ל הייתי ביפן”.
אבי בן זקן מספר על אביו סא”ל חיים בן זקן מפקד העיר קריית שמונה:
סא”ל חיים בן זקן ז”ל היה מפקד העיר קריית שמונה. היה אחראי על בטחון התושבים מטעם החטיבה. סמוך לסיום תפקידו כשהיה בזמן חפיפה עם מפקד העיר בנצי (יעקב ) בן ציון נפטר בניתוח לב פשוט – צנתור שהסתבך. חיים בן זקן ז”ל היה מפקד העיר בתקופה סוערת של הקטיושות: מבצע דין וחשבון, ליל הגלשונים, אירועים ביטחוניים, ושמירה על בטחון העיר והתושבים. אבי מספר כי בתקופה שאביו היה מפקד העיר לא היו אזעקות. ההודעה הייתה מתקבלת במפקדה של העיר, ותפקידו של חיים בן זקן ז”ל היה להוציא את הכרוז שמודיע לתושבים כי עליהם להיכנס למקלטים. היה יד ימינם של ראשי הערים בכל מה שקשור בביטחון של העיר. העסיק את מערך המילואים בעיר, סייע לאזרחים ותושבים בזמן מלחמה ובשגרה. אבי מספר שלאחר שאביו נפטר הגיעו אנשים לספר על פועלו הרב. כמו שנלחם בבירוקרטיה כדי שלתושבי קריית שמונה יהיו חדרי ביטחון.
התפקיד הראשון של חיים ז”ל היה סמב”צ בקונטרה בסוריה לאחר מלחמת ששת הימים. תפקידים נוספים במהלך מלחמת יום הכיפור היה בתפקידים בממשל הצבאי ברמת הגולן, במהלך המלחה היה שותף לפעילות בגבול עם סוריה, אך חיים כדרכו הצנועה והשקטה אומר אבי לא סיפר על כך במהלך חיוו והדברים נודעו למשפחתו לאחר שנפטר. הצלה של איש שב”כ שניסו לחטוף אותו, סייע עם הדרוזים ברמת הגולן, ממקימי הגדר הטובה, היה בתפקידים בממשל ברמלה ובבית לחם.
חוויה שזכורה לאבי מפעילותו של אביו היה בזמן בחדירת המחבלים ברחוב יהודה הלוי, אבי היה אז ילד בן 7, תלמיד בבית הספר קורצ’אק , שחדרו המחבלים לבית הספר. חיים ז”ל נקרא לסייע לתושבים ואבי נשאר בבית עם אחיו ואמו שגוננה עליהם לתת להם הרגשת ביטחון.
חיים בן זקן ז”ל היה אדם מיוחד כאיש צבא, וכאבא שנתן לילדיו חוויות בלי רגילות, אבי מספר כאשר היה שוחר בחיל האוויר, וחיים ז”ל היה בתפקיד במעבר במטולה ולקח את אבי לטיול בדרום לבנון במארג’ עיון, עוברים את הגר הטובה, נוסעים לדרום לבנון, משפחות מחבקות ומנשקות באהבה את האדם שהפך להיות חלק מהסביבה הטבעית שלהם”.
אבי מספר כי אביו היה אדם אהוב, עממי, צנוע, ותמיד בגובה העיניים. “היה לו אופי שתמיד היה אוהב לעזור והיה אדם רגיש מאוד”, אומר אבי. ההודעה על מותו הכתה בהלם את משפחתו, תושבי העיר, אנשי צבא, ובני המיעוטים שאיתם עבד באופן רציף לאורך כל הקריירה הצבאית שאותה בנה בצניעות ובשקט שאפיינו אותו. חיים ז”ל לא היה מספר דבר, במהלך השבעה משפחתו של חיים קיבלו מברקים של תנחומים מירדן וממרוקו והגיעו לבית המשפחה מכרים מכל הארץ והעולם. בשנות ה – 80 אף היה מסתערב בבית לחם וברמאללה. אך בחייו משפחתו לא ידעה עליו דבר.
השנה היא שנת ה – 25 לפטירתו של סא”ל חיים בן זקן ז”ל שתרם רבות לביטחונה של קריית שמונה והגיע הזמן להנציח את זכרו בעיר קריית שמונה שהיה חלק בלתי נפרד מהעיר.
