מאת רובי המרשלג

 

50 שנה נצר בתוכו בני כוהנר, בן קיבוץ מהצפון את הסוד הנורא. עכשיו הוא בחר לשבור את השתיקה ומטלטל קהילה שלמה. שנים ארוכות קברו השבילים הפסטורליים של הקיבוץ סוד אפל. עד שלפני כמה ימים פוצץ בעל הסוד את הפרשה שמסעירה עכשיו את החברים. “אני לא זוכר הכל. אני זוכר את התחושות הנוראיות, אני זוכר את הכאב. אני זוכר איפה זה היה, אני זוכר את הריח” מספר כהנר, כבן 60 שפתח את הפצע של חייו. הוא בחר לפתוח אותו במקום הפומבי ביותר: בפוסט בפייסבוק. “היום אני כותב פוסט לא שיגרתי. פוסט על אירוע משמעותי וטראומטי בחיי. בטח בסוף תשאלו למה כאן? למה בכלל? אז התשובה היא: ככה זה מרגיש לי בבטן!! זה מה שאומר לי הלב לעשות!! זה לא נעשה בחטף אלא עם המון מחשבה והתייעצויות” הוא כותב בדף שלו בפייסבוק ומתאר את שארע לו בבית הילדים כשהיה כבן עשר. “קראו לי שני “חברים” מהקבוצה (שהיו גדולים ממני) לחדר הקיצוני בבית הילדים ושם ללא הסבר וללא מילים השכיבו אותי על המיטה הפשיטו אותי, ושם על המיטה נאנסתי!! …אני לא זוכר למה הסכמתי לבוא לחדר? אני לא מבין איך זה קרה ועוד פעמיים? אני לא מבין למה דווקא אני? אני לא זוכר המון פרטים. אני כן זוכר מי זה היה….. אני זוכר שאחד תמיד שמר על הדלת. אני הכי פחות מבין איך לא היה באזור מבוגר אחראי/מטפלת? איך כאלה דברים (אולי זה לא קרה רק לי) קרו במשך היום, באור יום וללא פחד. במשך רוב חיי “שכחתי” את המקרה, הנפש גרמה לזה להיכנס לתוך הלא נודע שלה. הנפש שלי דאגה לי שאוכל להמשיך את חיי “בשגרה””.

 

“לפני 6-7, פתאום זה חזר לי. עלו לי זיכרונות” מסביר כהנר. “כל אחד מחזיק בתת מודע שלו כל מיני דברים שברגע שנפש יכולה לשאת אותם אז זה עולה. אין לי מושג איך ולמה זה עלה”.

 

החשיפה האמיצה מסעירה את הקיבוץ. מדובר בחברה קטנה שבה כולם מכירים את כולם. “אני לא מרגיש אמיץ, אני מרגיש שעשיתי את מה שהייתי צריך לעשות” הוא אומר. הוא לא מפנה אצבע מאשימה כלפי איש ולא מבקש נקמה או פיצוי למרות שבקיבוץ החלה מסכת ניחושים: מי התוקפים והאם מדובר במישהו שמסתובב בינהם. “באו אלי חבר’ה ואמרו ‘זה אנחנו?’, אמרתי ‘לא, אם זה הייתם עושים את זה, הייתם יודעים’. אני לא מאמין שמי שעשה את זה לא יודע”.

 

רק עם גורם אחד החליט כהנר לבוא חשבון. עם הקיבוץ הישן. זה ששלח את הילדים שלו לישון הרחק מהוריהם בבתי הילדים במסגרת הלינה המשותפת.

 

“אני מרגיש (ממרומי גילי) המון כעס ואכזבה מהמערכת הקיבוצית “המפוארת”, שפשוט לא ידעה לשמור על החלש, לא ידעה מה קורה וגם לא היה לה כל כך אכפת מנפשו של הילד …. העיקר היה שכל יראה בסדר שלא יהיו “רעידות אדמה” בתוך הקיבוץ!!” הוא כותב בפייסבוק.

 

“כל המחשבה על הלינה המשותפת התהפכה אצלי. פעם חשבתי שאהבתי אותה. היום אני יודע שזה היה דבר נורא” אומר כהנר. “אסור היה להורים שלנו לגדול אותנו ככה. אני חושב שהשיטה הזאת היא שיטה נוראית”. חמישים שנה עברו, הקורבן וגם התוקפים הפכו הורים. גם הקיבוץ כבר לא מה שהיה, אבל מסתבר שאף פעם לא מאוחר מדי לטפל בפצע שנראה שהחלים, אבל המשיך לדמם. “מי שמרגיש את מה שאני הרגשתי, ויכול להוציא את זה, אז בעיני זאת דרך טובה. לדבר, לא לשמור בבטן, זה פשוט כואב בסוף. נוצר איזה גוש שהוא פשוט מטלה והוא כואב נורא בתוך הגוף. על כל מיני זיכרונות שפעם צחקתי, היום אני בוכה. פעם אהבתי לספר אותם, היום אני בכלל לא מסוגל” מסכם כוהנר.

 

אזרחים ללא מען

 

איך נראית התיישבות לא מוכרת? איך נראים החיים בהיעדר תשתיות, בהיעדר תכנון? איך נראית התיישבות קבע של בדואים, שאינם נודדים כבר מאה שנה? ליד אילו יישובים, ערבים או יהודים, היא נמצאת? וכמה זה קרוב? לשאלות אלו ואחרות מתייחסת תערוכת הצילומים הדוקומנטרית שתנדוד במהלך השנה בגליל וברחבי הארץ. בתערוכה 22 צילומים מ-8 נקודות התיישבות לא מוכרות של בדואים בגליל – צילומי אנשים וסביבתם, עם ציטוטים מסיפוריהם האישיים ומידע על המקומות. בנוסף, מוצגת בתערוכה מפה של כל נקודות ההתיישבות הלא מוכרות, שאינן נמצאות במפות רשמיות של המדינה. “אתה מרגיש שאתה מקופח. זה הקושי הכי גדול” אומר מוסא סוועאד, תושב כפר לא מוכר בגליל.

 

הם רחוקים מֵהעין וּמֵהלב. גם בחיפוש בגוגל לא תמצאו עליהם יותר מדי פרטים. לא על האנשים וגם לא על התופעה.

 

“אני רואה כאן הרבה קסם” אומרת עדי סגל שצילמה את התמונות שבתערוכה. “אני רואה גם הזנחה ואפליה, וחוסר שיוויון. הרבה מהאנשים שחיים כאן, זה לא מבחירה”.

 

​​בְּרַחַבֵי הגליל פזורות היום כִּ-30 נקודות התיישבות לא מוסדרות. בסך הכל מתגוררים כאן כִּשלוֹשֶת אלפים בני אדם. אנשים ללא כתובת, שגרים בלי תשתיות וּבְלי הכרה או הסדרה של המדינה. ​​​וְשלא תטעו. מדובר באזרחים ישרְאלים. רבים מהם משרתים בצה”ל. כשהמדינה מבקשת לגייס אותם, היא יודעת לאן לשלוח את הצו. אבל כשהם מחפשים פָּקיד כזה או אחר, איש לא עונה להם. אין להם כתובת.

 

​​​הַכּפָרים האלה הם על פי רוב נקודות התיישבות של משפחות בדואיות שמתגוררות כבר שנים ארוכות בַּמקום שבו התמקמו אבות אבותיהם, לפי צוֹרכֵי הפרנסה שלהם. זה קרה במעבר מֵנוודות לִישִיבת קבע, שהתרחש בְּמֵאה השנים הָאַחַרונות.

 

“אתה מרגיש שאתה באדמה שלך ואתה לא יכול לעשות כלום. אתה לא יכול לבנות, אתה לא יכול לשפץ, אתה לא יכול לעשות כלום” אומר מוסא. “רוב האנשים שמעו על הבעיה הזאת בנגב. מעט מאוד אנשים שמעו על הבעיה הזאת בגליל” אומרת סגל. בכל אתר כזה מתגוררים בין 20 ל-200 תושבים. רובם ללא תשתיות כמו כבישים, חשמל וֻּמים וּבלי שרותים בסיסיים: בריאות, חינוך, פינוי אשפה, הסעות תלמידים הן רק כמה דוגמאות.

 

​​הדבר המתבקש הוא להמשיך להתעלם. לא להביט בָּעינים של האנשים האלה, לא להתמודד עם השאלות הקשות. אבל מי שבכל זאת מבקש לשים לְכוּלָנוּ מראה מול הפנים, היא עמֻוּתת ‘דוגרינט’ שפועלת למען דו קיום יהודי ערְבי בַּגָליל. הם יזמו את התערוכה. “למצוא פיתרון לבדווים שחיים בכפרים האלה, זה לא אינטרס רק של הבדווים. זה אינטרס של השכנים שלהם, של הסביבה ושל כל האנשים שחיים בגליל היום. כי בעצם יש כאן פוטנציאל אדיר, גם לתיירות, ורב תרבותיות, וזה התפספס” אומרת סגל. אפשר לראות בָּזֶה תמימות, או התחסדות. דבר אחד בטוח, קבוצת נשים מֵהַצָפון מנסה להתמודד עם מה שֶכּוּלנו מעדיפים, לטאטא אל מִתַחַת לַבְּעיות היומיו​מית​.