השנה האחרונה טלטלה את תושבי הצפון יותר מכל שנה אחרת בעשורים האחרונים. אלפי משפחות נאלצו לעזוב את בתיהן, חלקן חזרו לאחר חודשים של פינוי, אחרות עדיין ממתינות לעתיד ברור. המלחמה הביאה עמה הרס עצום: אלפי דונמים עלו בלהבות כתוצאה מכמויות אדירות של חומר נפץ שהומטרו מצידו השני של הגבול. רחובות קריית שמונה, הקיבוצים והמושבים הסמוכים נותרו שוממים ופגועים. רק לאחר חיסולו של חסן נסראללה והגעה להסכם הפסקת אש החל תהליך מדורג של חזרה לחיים. עבור בני בן־מובחר, יו״ר מועצה אזורית מבואות החרמון, זו הייתה שנה מאתגרת במיוחד. על אף שהוא עומד בראש מועצה קטנה יחסית, הוא משמש גם יו״ר אשכול הגליל המזרחי ובעל ניסיון של כשלושה עשורים בתפקיד. מתוקף כך, כמעט כל נושא הקשור לתשתיות, פיתוח ושיקום עבר לפתחו. בראיון חג מיוחד הוא מסכם שנה רוויית טלטלות – אישיות וציבוריות – מדבר על החוסן, על הפערים שעדיין קיימים, על החינוך והקהילה, וגם על התקוות לשנה הקרובה.
איך אתה רואה את השנה הזאת, מבחינה אישית וציבורית?
מדובר באירוע מטלטל. לפנות שישה יישובים ממקומם, לטפל במשפחות, בילדים, באוכלוסייה מבוגרת מחוץ לבית – זה לא דומה לשום דבר אחר שעשיתי. אנשים חיו במתחמים עירוניים שהמושבניקים לא רגילים אליהם, אבל הצוותים שלנו היו מוכנים. נתנו מענה בכל מרכז פינוי, הקמנו בתי ספר חדשים תוך כדי המלחמה. ועשינו את זה מתוך ראייה אזורית: פתחנו את כלל בתי הספר שלנו גם לתלמידים מקריית שמונה, ממטולה, ממרום הגליל ומהגליל העליון”. בן מובחר מוסיף כי האתגר העיקרי לא היה בהקמת תשתיות, אלא דווקא בנפש: "כמועצה אנחנו משקיעים רבות בטיפול באנשים. זה אתגר הרבה יותר קשה ומורכב מטיפול בכבישים או עמודי תאורה. אנחנו עדיין מטפלים בעיקר בנפש, ברגש ובלב. זה החלק הכי עדין. נעזרנו במרכז משאבים ובמרכז הרפואי זיו בצפת – כולם נרתמו כדי שנוכל להחזיר את האנשים למסלול חיים נורמלי”.
מאי להב מ.א. מבואות החרמון
איך התמודדתם עם הפינוי הממושך ותהליך החזרה?
“אני חייב להגיד שלא חייבנו אף אחד להתנדב. עם זאת, עובדי המועצה, רובם ככולם, התגייסו מרצונם הטוב. יש בעיות שהתגלו בתוך הגרעינים המשפחתיים, ותגברנו את מערך הרווחה. הקמנו בכל מלון 'צוות חירום מלונאי' שטיפל במשפחות לאורך הפינוי ובמהלך החזרה. לצערי, הרבה מהתקציבים הגיעו מגופים פילנתרופיים ולא מהמדינה. אבל התפיסה שלנו פשוטה: לגעת בלב ובנשמה של האנשים – לא בכותרות”.
ומה לגבי חינוך בלתי פורמלי, תרבות חיי פנאי?
“אין סיבה שילדים ייסעו עד חיפה לראות סרט. חייב להיות כאן קולנוע. יש היכל תרבות בקריית שמונה, יש הופעות בכפר בלום, אבל זה לא מספיק. אני רוצה מרכזים סגורים וממוגנים עם ג’ימבורי, בתי קפה קטנים, מקומות שהורה יוכל לשבת בהם בזמן שהילד משחק בביטחון. זה לא מותרות – זו שגרה מצילת חיים. במיוחד באזור שבו חיזבאללה מחזיק רחפנים ונשק מדויק ומסוגל לתצפת עלינו מלמעלה”. באותה נשימה הוא מציב גם חזון חינוכי: “אסור לנו לעצור כאן. אנחנו חייבים לחשוב הלאה, איך להכין את הילדים להשכלה גבוהה, ל־8200, לרפואה, לאקדמיה. לא מספיק רק לפתוח גנים וכיתות – צריך לשפר את איכות החינוך בצפון. זה המפתח להכול”.בן־מובחר מציין נתון שמדאיג אותו במיוחד: "סקרים שבוצעו גילו שכמעט מחצית מהמשפחות שפונו היו מרוצות ממערכות החינוך להן נחשפו, בעוד שרק 14–17% מהמשפחות שנשארו בצפון הביעו שביעות רצון. זה נתון שצריך להדליק נורה אדומה. אנחנו חייבים להכין את הילדים שלנו מגיל צעיר להגיע ליחידות עילית, לרפואה, לאקדמיה. זה לא עניין של פריבילגיה – זו שליחות לאומית”.
העלית גם רעיון לקליטת משפחות חדשות בצפון. איך זה אמור לעבוד?
“הרעיון פשוט: משפחה באה לשנה, גרה בצפון, חווה את המקום ואז מחליטה אם להישאר. זה כלי מצוין לקליטת משפחות חדשות. ישבתי עם השר זאב אלקין ועם איתן דוידי ממושב מרגליות וחשבנו על דרכים לפתח את הגליל. תוך כדי שיחה הבנו שזה יכול להיות מנוף אמיתי להתיישבות. אם רוצים להביא אנשים חדשים לקו הגבול – צריך לאפשר להם לחוות את החיים כאן ולראות שהם יכולים להישאר”.בן מובחר מתייחס גם ליחסי השכנות עם קריית שמונה וחושף שהמועצה האזורית תרמה לא מעט לעיר השכנה: "בבניית שכונת יובלים לקחנו 671 דונם משטחו של כפר יובל והעברנו לקריית שמונה לטובת השכונה. המדינה הבטיחה לפצות אותנו, אבל עד כה לא קיבלנו אפילו דונם אחד. ובכל זאת אני לא מצטער. תמיד אמרתי והאמנתי שצריך לחשוב אזורית ולא מקומית. אם קריית שמונה חזקה – כולנו חזקים”. על הרעיון להפוך את קריית שמונה לעיר שיתופית, כפי שהעלה ליאור שמחה, הוא אומר: “קריית שמונה היא עיר הבירה של הגליל. כל מה שיחזק אותה – אני שותף”.
איך אתה מסתכל קדימה, אל השנה החדשה?
“אני מאחל לתושבים שנה טובה יותר, שקטה ובריאה. קח לדוגמה את גן הילדים בדישון – שחמש עשרה שנה היה סגור, ועם תחילת המלחמה פתחנו אותו מחדש עם 16 ילדים. זה נותן תקווה. אני מקווה שנחזור להאמין בגליל, שנחזק זה את זה, ושלא נשכח אף שכן או חבר. ביחד נוכל להפוך את הגליל לבית חזק יותר ממה שהיה”.
גן הילדים בדישון – מאי להב
לצפייה בריאיון המלא לחצו: https://www.youtube.com/watch?v=PrzrTNIc_X8
