שבעה חודשים אחרי שנכנס ללשכת ראש המועצה האזורית הגליל העליון, אסף לנגלבן מנסה להחזיר את האזור לשגרה. לנגלבן שניהל מערכת בחירות ונבחר כאשר תושבי הגליל היו מפוזרים ברחבי הגליל, נכנס לתפקידו בתחילתו של תהליך שיבת התושבים אל תוך מערכות חינוך שקרסו, חקלאים שהוזנחו, תיירות שקרסה, ועובדים שחוקים אחרי שנתיים של חירום: “בתי הספר ביישובי הגדר היו סגורים, חצי מהתושבים עדיין לא חזרו, והיינו צריכים להתחיל הכול מההתחלה. עד שהתחלנו לבצע את תהליכי השיקום החל מבצע “עם כלביא”, שעצר את העבודות ובלם את ההתקדמות בשבועות נוספים: "היה יותר אי־ודאות מוודאות". הוא אומר. “אף אחד לא ידע איך תיראה החזרה, מי יחזור, מה יקרה עם הכלכלה, או איך ייפתחו בתי הספר”.
“המועצה מתוחה עד הקצה”
כשנכנס לתפקיד, הבין לנגלבן מיד שהמבחן האמיתי לא יהיה רק בשיקום הפיזי אלא בשיקום האמון. בין הרשות לתושבים, בין המועצה ליישובים, ובין התושבים לבין עצמם. הוא לקח על עצמו לשקם את האמון: “החלטתי שהמפתח הוא שיתופי פעולה,” הוא אומר. “בין יישובים, בין רשויות, עם מבואות החרמון, עם מרום הגליל. לייצר ביחד רשת שירותים, מוסדות חינוך, תרבות, חיבור אנושי. זה מה שיבנה את הגליל החדש.” הנושא הבוער ביותר מבחינתו הוא החינוך, לדבריו, “הצמיחה שלנו תגיע דרך החינוך”. התוכנית שלו ברורה: לחזק את ההון האנושי, להביא מורים איכותיים, לגבות את מי שנשארו כאן בתקופה הקשה, ולגוון את מערכת הלימוד. “צריך להוקיר את מי שנשאר, להוסיף חדשנות, לשפר מבנים ולפתוח אופקים.” אבל כאן מגיעה המציאות הקשה: “יש בעיה גדולה מול המדינה שחייבת לנו כספים רבים. בנינו בתי ספר חלופיים, השקענו עשרה מיליון שקלים בבניית ממ"דים ועדיין לא קיבלנו אגורה. המועצה מתוחה מבחינה כלכלית עד הקצה”.
“אחרי מלחמה לא סוגרים כלום”
דווקא ברגעים כאלה לנגלבן מקפיד לשדר רוח חיובית. אחד המהלכים הראשונים שהביא למליאת המועצה היה העברת מיליון שקלים לקבוצת הכדורסל גליל עליון, צעד שגרר ביקורת ציבורית לאור קשיי התקופה: “אחרי מלחמה לא סוגרים כלום,” הוא אומר. “לא בית ספר, לא קבוצה, לא כלום". לאור תפיסה זו הוא החליט שלא לסגור את בית הספר בקיבוץ יראון ולהשאיר את קבוצת הכדורסל “גליל עליון” בליגת העל. “לא מדובר בקבוצה, מדובר בילדים,” הוא מדגיש. “זה הדגל של האזור, זה מה שמחזיר תקווה. אני לא נותן כסף לקבוצה אני נותן כסף לתושבים שלי.” לדבריו התגלתה כמהלך בעל משמעות עמוקה. בעקבות התמיכה נפתחו קבוצות ילדים חדשות וענפי ספורט נוספים ייפתחו בעקבותיהם: “הספורט הוא לא מותרות זה כלי חינוכי, בריאותי וחברתי. זה העתיד של הגליל העליון".
מינוי הסגנית
בתחילת כהונתו החליט לנגלבן למנות את זוהר ליפקין, חברת מליאת המועצה מקיבוץ הגושרים לסגניתו. זוהי הפעם הראשונה בה מונה סגן למועצה האזורית וכמו כל צעד תקדימי המינוי לא עבר ללא ביקורת ציבורית עם זאת טוען לנגלבן כי ההפך הוא הנכון: “המועצה האזורית היא ספינה ענקית,” הוא מסביר. “אי אפשר להוביל לבד.” לנגלבן מדגיש כי הינו דוגל בצעדי חיסכון ויעול למועצה ובמקביל הוא הנחה לצמצם בשני אגפים. עם זאת בעת הזאת חשוב שיהיה מישהו שיסתובב בקיבוצים ישמע את הצרכים, ינכח המפגשים ויחזק את הכושר הביצעוי של המועצה: “זוהר נכנסה לעובי הקורה, נוגעת בעסקים, עוזרת לקדם יוזמות, מלווה קיבוצים בשטח. לדבריו, מדובר בצעד שמוכיח את עצמו: “בעלי עסקים מספרים לי שהם מרגישים שיש להם אוזן קשבת. אנחנו רואים תוצאות בשטח. זוהר פותרת המון בעיות של בירוקרטיה ומאיצה את הפיתוח העסקי באזור ולכן בראייה כוללת העבודה של זוהר, בעלות מול תועלת לא רק שאינה גורעת משאבים מהמועצה אלא מכניסה כספים לקופה".
פרשת ההיטלים
אחד האירועים המשמעותיים שהמועצה נמצאת בו כעת זה פסיקת בג"צ שחייבה את המועצה להשיב לתושבי מספר קיבוצים דמי היטלים שנגבו בניגוד לחוק. על פי הערכות מדובר בסדר גודל של כ-30 מיליון ₪, סכום שהולך ועולה מידי יום עקב תשלומי הריבית. לאחרונה אישרה מליאת המועצה להנהלה הלוואה בסכום של 17 מיליון ₪ כדי לסייע במימון השבת הכספים על סמך התחייבות של המועצה כי תממן עשרה מיליון שקלים נוספים מכיסה.
איך אתה רואה את הפרשה הזו מסתיימת?
"אנחנו עכשיו בשיח עם הקיבוצים. אני לא חושב שזה יהיה נכון שאתייחס לכך בעת הזו. מה שאני יכול להגיד הוא שאני עושה הכל כדי לסיים את הדברים האלה כמה שיותר מהר. אני כבר נפגשתי עם הצוות מטעם הקיבוצים. אני חושב שהבאתי הצעה הוגנת לפתור את זה, זה לא כזה פשוט. צריך להבין את כל הדגשים המשפטים, מה בדיוק כלל המשמעויות של פסיקת בית המשפט. שוב אני מדגיש שברצוני לסיים את האירוע הזה כמה שיותר מהר וזה צריך להיות בשיח. מכיוון שהקיבוצים בחרו עורכי דין זה לא יהיה נכון שאדבר על זה פה אבל אני עוסק בזה כל הזמן וזה בעיניי חלק מהאמון שצריך להחזיר מול התושבים.
מה הערכת הזמן שלך בנושא?
"אני מקווה שעד סוף השנה שזה יהיה מאחורינו".
אזהרה דחופה: משבר המים לחקלאות
משבר המים הינו אתגר מוכר עוד מלפני תקופת המלחמה. עוד לפני כשנתיים הוחלט על הקמתם של של מאגרים שירחיבו את תפוקת המים שצורכת החקלאות הגלילית. עם זאת לאור המלחמה הנושא הוזנח וכעת אנחנו עומדים לצד שוקת שבורה: "עכשיו, גם אם יבנו את המאגרים, יכול להיות שבסיטואציה מסוימת לשנה הבאה זה כבר יהיה מאוחר מידי".עם זאת לנבלבן מציין לשבח את החקלאים המקומיים מכלל רחבי הגליל המזרחי שבסופו של יום מצליחים להתכנס ולטקס עצה כדי להתמודד עם המצב: "החקלאים ידעו לקבל החלטות משותפות. זו אחת התוצאות הטובות של המלחמה, הם היו חייבים לעבוד ביחד, ובמקרה הזה היה תיאום בין החקלאים, המטעים והגד"ש, שסייעו אחד לשני כדי לייעל את המשאבים ולהילחם על התנאים העתידיים.
האיש שמאחורי התפקיד
לסיום הריאיון חושף לגנלבן טפח על חייו האישיים. רעייתו, ליאת ז"ל הלכה לפני כשלוש שנים לעולמה בעקבות מחלת הסרטן וחסרונה משפיעה עליו מאוד: "זה תופס אותי תמיד. אין רגע שאתה לא נושא את זה איתך." ליאת ז"ל הייתה חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי של הגליל העליון דמות מוכרת ואהובה, שעבדה בבית אוסישקין ובחברה להגנת הטבע, והייתה מזוהה מאוד עם המקום: "היא הייתה חלק מהנוף, לא רק שלי – של כולנו. היעדרה נוכח בכל יום מחדש", אך לדבריו, דווקא מתוך הכאב צומחת תחושת שליחות: "זה חלק מהחיים. אתה לומד לחיות לצד זה, לא במקומה. אני והילדים מנסים לשמור על שגרה, למצוא את הזמן להיות יחד, לצחוק, לנשום, להמשיך. זה לא פשוט ואנחנו לא מוותרים על סופי השבוע שלנו יחד. אבל מבחינתי חשוב להציב מטרות ברורות כי בעוד עשרות שנים יזכרו בעיקר את הדברים שעשינו בתקופה הזו”. לנגלבן מסיים ומברך את תושבי האזור ואומר: “אני מאחל לתושבי הגליל העליון שנה של צמיחה וביטחון. שהמלחמה תסתיים, שהחטופים יחזרו, ושאנחנו כחברה נדע לדבר אחרת פחות חשדנות, יותר שותפות ושנצליח לבנות את הגליל מחדש, שונה, עם חינוך מצוין, איכות חיים אמיתית ותחושת שייכות, זה בידיים שלנו.
