נורית בידרמן אף פעם לא למדה לצייר. היא עבדה 28 שנים במערכת החינוך, כמורה ומנהלת, ולא תארה לעצמה שיום אחד תפתח גלריה לציור. כשבנה הוצב בלבנון, היא מצאה סוג של נחמה בבד הקנבס הלבן והחלה לצייר. מאז היא לא הפסיקה. התחביב לאט לאט הפך למקצוע, והפרחים שלה החלו לעטר קירות רבים. נורית מציירת פרחים צבעוניים ואת נופי הגליל עליהם גדלה, וציוריה אף הוצגו בתערוכות שונות בארץ. לא רע עבור אישה שמעולם לא החזיקה מכחול בעבר.

אף פעם לא מאוחר מדי להגשים חלומות, זה כבר ידוע לכל. לא מעט נשים עזבו מקום עבודה קבוע בשביל לצאת לדרך עצמאית, אבל זה לא הסיפור של נורית בידרמן מיסוד המעלה.

נורית, אשת חינוך לשעבר, אף פעם לא חלמה לצייר, גם לא בחלומות הכי פרועים שלה. למעשה, היא האנטיתזה לציור. “אפילו עיפרון לא ידעתי להחזיק”, היא אומרת, “לא חשבתי שאי פעם אצייר, בטח ובטח לא לפתוח גלריה”. אבל לחיים יש דרך משלהם להפתיע אותנו. כמו שאומרים: אנחנו מתכננים תוכניות וההוא שם למעלה צוחק. כשהוצב בנה בלבנון בשנת 1999, נורית מצאה פורקן בציור, ומאז הם לא נפרדים- רק היא והציורים שלה שמוצגים ב”גלריה נורית” שבביתה ביסוד המעלה.

בגלריה הססגונית שבמושבה הפסטורלית, הפרחים שמעטרים את הקנבסים הלבנים מביטים בך מכל זווית. “כשנכנסים לבית של נורית כמעט ניתן להריח את הפריחה באוויר. מכל הקירות מביטים אליך פרחים בשלל צבעים, גם כאלה שתתקשה למצוא בטבע. קשה להאמין שכל העושר הפרחוני הזה בא מאישה שטוענת כי מעולם לא למדה לאחוז במכחול”. כך כתבה עידית שכטר פייל בספרה “בשביל הדברים הטובים”. ואכן, נורית מציירת בדרכה הייחודית נופים ופרחים, שאפשר כמעט להריח, להושיט יד ולקטוף אותם. למה דווקא פרחים? הכל תלוי במקום בו נולדת ומאין באת.

לנורית, דור חמישי בארץ, ישנם שורשים עמוקים בגליל.  אמה, רינה סלומון ז”ל, נצר למשפחת פישל סלומון, ממייסדי המושבה יסוד המעלה. אביה, שמואל אוחנה ז”ל, דור שביעי בארץ, גדל והתחנך בטבריה ולחם לשחרור העיר. הוא היה נצר למשפחת רבנים, ובבגרותו היה ממייסדי ובוני העיר קריית שמונה. נורית ספגה בילדותה את נופי הגליל ואצרה אותם בתוכה. היא עסקה שנים רבות בהוראה. הייתה מורה, מחנכת, מדריכה ומנהלת בית ספר, והצלחתה במערכת החינוך הייתה ראויה להערכה. כל מי שזוכר אותה כמורה לספרות, לא היה מתאר לעצמו שתהפוך דווקא לציירת.

בשנת 1999 הוצב בנה, בועז, בלבנון, וכך, ביום בהיר אחד, החלה לצייר נורית באופן ספונטני וכך מצאה פורקן למתח והחרדה בהם הייתה מצויה באותה תקופה. “הכל התפרץ החוצה והחל לנבוע ממני כמעיין שופע על פני הקנבסים”, כשהנושאים המרכזיים הם אותם מראות שגדלה מולם.

תלמידיה הרבים, חבריה והמכרים המקומיים התפעלו מיכולתה להביע בציור את רגשותיה, מאחר וזהו פן חדש שלא הכירו אצלה בעבר. אחרי פרישתה לגמלאות, כיהנה נורית כנציגת מגבית קנדה באצבע הגליל, ובמסגרת תפקידה שקדה רבות על הגשר החי בין יהודי קנדה והתושבים באצבע הגליל.

“עסקתי בחינוך שנים רבות. הייתי מורה בקרית שמונה וביסוד המעלה, ניהלתי את בית הספר מבואות החרמון, ומאוחר יותר ניהלתי את המרכז הפדגוגי בקרית שמונה. כשעבדתי כנציגת מגבית קנדה בגליל, הבן שלי הוצב בלבנון ופשוט התחלתי לצייר”.

פתאום, ביום בהיר אחד?

“כן. בלי רקע ובלי ניסיון. לא ידעתי ולא למדתי, פשוט משהו התפרץ מתוכי, מהנשמה. גם היום אני מציירת רק כשאני מרגישה צורך. אני לא יוצאת החוצה לנופים בשביל לצייר או מעתיקה מדברים שניצבים מולי. זה משהו שמבעבע בתוכי ואז אני מתיישבת לצייר, אך ורק פרחים ונופים”.

אפשר לומר שהציור עזר לך להתגבר על החרדה?

“עשיתי משהו שנעשה, בלי לדעת למה. יכול להיות שזה התחיל מדאגה, אפשר לפרש את זה בכל מיני דרכים, אבל פשוט התחלתי, ויצאו פרחים יפים. אני הייתי ממש האנטיתזה לציור. לחלוטין. בן אדם שלא יודע להחזיק עיפרון. התחלתי ללמוד רישום במכללת תל חי ולמדה איתי מישהי שהייתה מורה לאמנות בבית הספר מבואות החרמון, שניהלתי באותה תקופה. ביקשתי ממנה שתבוא אותי לחנות לדברי אומנות כדי לקנות קצת ציוד ולהתחיל לצייר. אפילו לא ידעתי מה צייר צריך חוץ מצבעים בשביל להתחיל. היא ממש צחקה עליי. אמרתי לה שאני רוצה לצייר ושאלתי אם היא באה או לא. היא הגיעה איתי לחנות וקניתי ציוד בכ- 1,500 ₪. אני זוכרת שהיה יום גשום ואף אחד לא היה בבית, אז נכנסתי לחדר והתחלתי לצייר. פשוט הייתי באטרף של יצירה”.

למה דווקא פרחים?

“אני לא יודעת למה. אני פשוט לוקחת בד ולא מתכננת מה אני מציירת. כשלימדתי ספרות בבית ספר קורצ’אק בקרית שמונה, תמיד אמרתי לתלמידים שסופר כותב רק כשיש לו השראה. ידעתי את הפירוש המילונאי של המילה ‘השראה’ אבל לא הבנתי את הכוונה. עכשיו אני יודעת. אני לא מתכננת לצייר פרח או בית או עץ. זה פשוט מה שיוצא לי וזה מה שמיוחד בציורים שלי. הצבעים, היופי, הססגוניות. הנוף בגליל יפה, לא סתם אומרים שהאדם הוא נוף מולדתו. אני דור חמישי בארץ וברור שקיבלתי השראה מהנופים בהם גדלתי”.

מתי כבר הבנת שזה מעבר לתחביב?

“המשכתי לצייר והבאתי את הציורים לאמא שלי. האחיות שלי התלהבו ולקחו את הציורים אליהם. אחר כך הילדים שאלו אותי למה אני לא מציגה בתערוכה. אמרתי להם שהם לא נורמלים. הם הצליחו בסופו של דבר לשכנע אותי ובחג שבועות תלינו פלריגים והזמנו אנשים לראות את הציורים. אנשים פשוט זרמו לכאן וקנו את כל הציורים. אז הבנתי שאם זה מוצא חן בעיניי אנשים אחרים, למה שלא אמשיך לשמח אותם? אני באמת שמחה שקונים את הציורים שלי. לא בגלל הכסף, אלא בגלל שהציור שהם קונים עושה להם טוב, וגם בגלל ההכרה שאני מסבה להם אושר. זה עושה לי טוב על הלב. מאז פתחנו את הגלריה בבית, וחוץ מקנבס אני מציירת על אריחים, עץ, אבן ומגוון חומרים”.

את עדיין מציירת רק כשיש לך השראה?

“ברור. זו לא גלריה מסחרית. כל דבר אצלי הוא ONE PIECE. אני לא מציירת לפי הזמנה. מה שיש זה מה יש”.

שני הילדים שלך הלכו בעקבותייך?

“ממש לא. הבת שלי גרה בסינגפור ועובדת בהיי טק. הבן שלי מנכ”ל שיווק. גם אמא שלהם לא ממש הייתה בקטע. לאבא שלי היו גילויים של אמנות. הוא קצת צייר ועשה תכשיטים. יכול להיות שזה בא ממנו, אבל זה ישנו, ואני מודה לאלוהים על כך וממשיכה עם הציור. זה לא הולך לשום מקום. זה קיים וזה כיף”.

***

הציורים של נורית הוצגו בתערוכות שונות בארץ, כגון קיסריה, שם התקיימה תערוכה בה לקחו חלק 4 ציירות וציוריה של נורית בלטו במיוחד בשל הצבעים הנועזים והמיוחדים. כמו כן, הוצגו ציוריה בתערוכה בהיכל התרבות בראשון לציון, שם הוצגה על ידי האוצרת כציירת הפרחים המוכרת ביותר בארץ. במלון הסקוטי על שפת הכנרת הוצגו לראווה ולהנאת המבקרים הציורים שמשכו תשומת לב רבה. בהיכל התרבות בקריית שמונה הציגה בתערוכת יחיד וקהל צופים רב שביקר במקום התפעל מעוצמת ציוריה הכובשים את עין הצופים. אורחים רבים המבקרים בגלריה ביסוד המעלה, משתפים אותה בחוויות אותן מעוררים בהם הציורים. ישנם אורחים שמרגישים כי הפרחים המקיפים אותם מכל עבר ממלאים את ריאותיהם באוויר ויוצרים תחושה של התחדשות ופריחה. גם ישראל, בעלה של נורית, עובד איתה בגלריה. מנגר חלקי עץ, אוסף חלוקי נחל על מנת שתצייר עליהם. נורית מציירת על מראות, אריחי אבן, משטחי עץ טבעיים ומעובדים.

נורית בידרמן מייצגת בעשייתה את ערכי אהבת המולדת והאדם, חיבור לנפש ויצירה בלתי סופית. בתפיסת חייה מציגה כי שווה להיות קשובים לאינטואיציה שלנו ולתת לה מעוף.