מידע 8

  • מידע 8, ת.ד 682, קריית שמונה
  • 1-700-703388
  • ziv.meida8@gmail.com

“החלוצים החדשים”

 

קהילות הסטודנטים האקטיביסטים של “תוצרת הארץ” פועלים במרץ בקריית שמונה ובחצור הגלילית * בראש הקהילה בקרית שמונה עומדת לירון בן שושן, שחשבה לעזוב את העיר לאחר לימודיה, וכיום היא רגע לפני חתונה ובניית בית בשכונת יובלים * בראש הקהילה בחצור הגלילית עומד דביר אלכסנדר, שהגיע לחצור לפני 11 שנה, הקים את הגרעין המשותף הראשון לחילוניים ודתיים, הקים את קהילות הסטודנטים בטבריה, ובקיץ האחרון הביא את הפרויקט סוף סוף לחצור הגלילית* החזון של התנועה: להיות חלק מהמרקם החברתי ולהישאר בגליל. שני מנהלי הקהילות מסבירים איך

 

המכללה האקדמית תל חי, במסגרת תוכנית “קהילות צעירים תוצרת הארץ”, הקימה קהילות סטודנטים בקריית שמונה בשותפות עם העירייה, ובחצור הגלילית בשותפות עם  המועצה המקומית. המכללה האקדמית תל-חי היא חלק מקבוצה מצומצמת ואיכותית של בין מוסדות ההשכלה הגבוהה היחידים בארץ, אשר זכתה במכרז של המועצה להשכלה גבוהה להקמת קהילות סטודנטים בעיירות הפיתוח.

בראש קהילת הסטודנטים בקריית שמונה, המונה 84 סטודנטים שהם חברי קהילות, עומדת לירון בן שושן, בת קריית שמונה, ובחצור הגלילית עומד בראש התכנית, המונה 21 סטודנטים, דביר אלכסנדר, אב לארבעה ילדים שמתגורר עם משפחתו בחצור מזה 11 שנה.

מטרת התכנית “תוצרת הארץ” היא להקים ולפתח קהילות סטודנטים ביישובים בפריפריה החברתית-גאוגרפית שמאופיינים בהגירה שלילית. זאת על מנת שיהיו מעורבים בפעילות קהילתית בעיר. בתמורה מקבלים הסטודנטים מלגת לימודים מלאה והשתתפות בהוצאות שכר הדירה. התכנית מהווה נדבך חשוב, בתוך מכלול הפעילות האקדמית-קהילתית של המכללה בקריית שמונה ובמרחב כולו. בנוסף לכך, פרויקט זה מסייע להעמקת הקשר והחיבור של הסטודנטים לאזור, מתוך תקווה שכמה שיותר סטודנטים יקבעו את ביתם בקרית שמונה, בחצור הגלילית ובגליל העליון בכלל, עם סיום לימודיהם במכללה.

הרעיון הוא שחלק מהקהילות תהיינה בעלות צביון כללי וכן ייעשה ניסיון להקים קהילה או שתיים בעלות צביון ייחודי מבחינה סביבתית, אומנותית וכו’. בחצור הגלילית הוקמה עד כה קהילה אחת רק בקיץ האחרון, ובקרית שמונה פועלות 4 קהילות, כאשר בכל קהילה פועלים בין 20-25 סטודנטים.

ממכללת תל חי אומרים כי “כחלק מהתפיסה האסטרטגית של תל-חי בשיתוף עם עיריית קריית שמונה ומועצת חצור, הרואות במרכז העיר את המוקד המרכזי בתהליך שיקדם את העיר להיות ‘עיר סטודנטיאלית’, גרים הסטודנטים באזור מרכז העיר וברדיוס של 1.5 ק”מ ממנו. אזור זה קרוב לתחנה המרכזית בעיר ונגיש לתחבורה ציבורית. כל סטודנט מחויב לקחת חלק בפעילות השבועית של הקהילה אליה הוא משתייך, ובפעילויות השיא שכוללות: סמינרים, השתלמויות וכדומה. הסטודנטים נדרשים לפעול בפעילויות קהילתיות במסגרת התכנית בהיקף של 250 שעות שנתיות”.

 

כאן כדי להישאר

לירון בן שושן מקרית שמונה עומדת בראש הקהילות בקרית שמונה. “תוצרת הארץ קמה מתוך המחאה החברתית בשנת 2011 דרך התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות” מסבירה לירון. “המטרה הייתה להקים קהילות אקטיביסטיות. הם התחילו בלוד וקראו לסטודנטים לבוא ולהתיישב דווקא שם בשביל העשייה החברתית. לאט לאט התנועה התרחבה, וכיום ישנן 13 מוקדים של קהילות ברחבי הארץ, כאשר 5 מהם ביישובים באזור”.

כמה קהילות יש בקרית שמונה?

“תוצרת הארץ התחילה לפעול בקרית שמונה בשנת 2016. התחלנו עם 2 קהילות וכיום ישנן 4 קהילות בעיר וניצנים של קהילת רשת, דבר המוכיח את ההשפעה של בינוי קהילות צעירים בתוך העיר. הסטודנטים פעילים בתוכנית במשך שנתיים, חיים חיי קהילה, גרים בשכונות ועוברים תהליך מתלות לעצמאות, יחד עם המלווה שלהם. בנוסף, הם גם עוברים תהליך של זהות ושייכות, עד שהם מגיעים למצב שהם בעצמם יכולים להעביר תוכן משמעותי בקהילה”.

צילום: ארז יעקובי

 

מה חברי הקהילות עושים במסגרת הפרויקט?

“אנחנו פועלים בשני מישורים. האחד עוסק בבינוי של הקהילה עצמה. חברי הקהילה נפגשים אחת לשבוע במשך 3 שעות. הם הופכים להיות חברים עם ערכים של ערבות הדדית וסולידריות, ולומדים לנהל שיח מכבד, גם אם הדעות שלהם שונות. הם הופכים לקהילה באמצעות התכנים שהם עוברים יחד, למרות השוני. יש אצלנו חילוניים ודתיים, יהודיים וערבים, בני ובנות ותרבויות שונות, והם עוברים תהליך ביחד. בתום השנתיים הם בעצם צריכים להחליט אם הם רוצים להישאר ביחד כקהילה או לעזוב”.

לירון מציינת כי ישנו שיתוף פעולה מלא ביניהם לבין עיריית קריית שמונה ומכללת תל חי. “לא הגענו מבחוץ והחלטנו מה העיר צריכה. יש בין הגופים קשר שוטף וגם האירועים שאנחנו מקיימים נעשים יחד איתם. המטרה היא שהסטודנטים יתחברו לתושבים, להיסטוריה של העיר ולסיפור שלה בשביל שתהיה להם תחושה של בית וחמימות. אנחנו יודעים שיש אתגרים של תעסוקה ודברים גדולים יותר מאיתנו, אבל אנחנו עושים הכל בשביל שהם ירגישו חלק מהמרקם העירוני ויעבדו יחד עם התושבים ודרך כך להגדיל את הסיכוי שלהם להישאר. כלומר, להשפיע היכן שכן ניתן להשפיע”.

את הסיפור שלה עם “תוצרת הארץ” החלה לירון כסטודנטית בקהילה הראשונה בקרית שמונה. “חוויתי את התוכנית כסטודנטית ובשנה השנייה כבר הייתי רכזת תרבות צעירים והפקנו אירועים ופעולות בקרית שמונה, דברים שהיו חסרים בה. אני זוכרת שבתור ילדה רציתי לצאת לאחד הקיבוצים למסיבה, כי בקרית שמונה לא היו מסיבות, וידעתי שלא מכניסים חבר’ה מקרית שמונה. ממש הייתי צריכה להתגנב למסיבה וזה הכעיס אותי. בעיקר לא הבנתי למה. היום אני מבינה שזה היה מעוות ואני לא רוצה שבני נוער אחרים יחוו את מה שאני חוויתי ועל כן, אני סוגרת מעגל”.

הייתה תקופה שעזבת את קרית שמונה. למה החלטת לחזור?

“לא הייתי בעיר 5 שנים. חזרתי ללימודים בתל חי במחשבה שאני אלמד ואעזוב לאחר מכן. לבסוף הצטרפתי ל’תוצרת הארץ’ והייתה לי הזדמנות להשפיע על סטודנטים מבחוץ, שיראו את העיר בצורה אחרת ולא רק דרך הסטיגמות. היום אני כבר מנהלת את התוכנית וזו הזדמנות גדולה יותר להשפיע בעיר שגדלתי בה. זה גרם לי לבחור להישאר, ובקרוב אני מתחתנת ובונה כאן בית”.

לירון תתחתן בקרוב עם רונאל תשובה, לשעבר יו”ר אגודת הסטודנטים של תל חי. “הכרנו דרך הפעילות בתוצרת הארץ וממש לפני כמה חודשים קיבלתי הצעת נישואין מדהימה בשטח שלנו ביובלים. כמובן שאמרתי כן! אנחנו מתרגשים מאוד והסיפור שלנו מסמל את המקום הקטן והחם הזה”.

מה הדבר הכי חיובי שקיבלת מהתוכנית?

“העשייה השפיעה עליי לטובה. זה היה חלק משמעותי עבורי כי חוויתי את החיבור לעיר מחדש ואני רוצה שסטודנטים אחרים, כאלה שנולדו כאן וכאלה שהגיעו מבחוץ, יחוו את מה שאני חוויתי ויבחרו להישאר. אני מבינה שזה לא קל, גם לי זה לא פשוט. יש לי פה חברים וחיי קהילה, אבל יש פה אתגרים של תעסוקה והיכולת להתפרנס בכבוד, ויש בעיות של בריאות וחוסר היכולת לקבל טיפול הולם כמו כל אזרח שחי במרכז. בנוסף, מגיעים לכאן סטודנטים צעירים שזהותם עדיין לא גובשה וההחלטה לטעת כאן שורשים היא עוד בוסרית עבורם, ואז הם עוזבים. אז יש כל מיני גורמים שמשפיעים על התהליך שאנחנו מובילים בתוך הקהילות ועל הישארותם גם לאחר התואר”.

אז המטרה היא להשאיר סטודנטים בקרית שמונה?

“זו לא המטרה, זה החזון. מי שפועל בתוכנית ומרגיש שייך גם דואג לעיר, שמהווה עבורו את סביבת מחייתו. אנחנו מעניקים כלים וערכים לאזרחות פעילה, אקטיבית ואיכפתית. סביר להניח שאם סטודנט יעבור ברחוב ויראה נורה שרופה, הוא לא ימשיך הלאה, אלא יעשה משהו בנושא, וכך בעצם גם אם הסטודנט לא נשאר בעיר, הוא יוצא ‘לעולם’ עם ערכים כאלה. חשוב להבין שיש פער בין כאלה שרוצים להישאר לבין כאלה שנשארים בפועל. לכן אנו מקימים עכשיו את קהילת הרשת שאמורה להגדיל את הסיכויים להישאר בעיר. כמו שאמרתי, אנחנו פועלים במישור שבו אנחנו יכולים להשפיע, וזה החיבור למרקם העירוני. ולכן, כשמכירים דמויות מפתח בעיר ואת השכנה ממול, ואת התושב הזה והזה, זה עושה משהו בלב, בכל זאת”.

 

“המדינה מתפרקת”

דביר אלכסנדר (40), נשוי ואב לארבעה, מתגורר בחצור מזה 11 שנה, ולא רק גר, אלא גם עושה. הוא הקים את גרעין שנת ההשירות משותף לדתיים וחילוניים והיה חלק מהצוות שהקים את קהילות הסטודנטים של “תוצרת הארץ” בטבריה. “כל השנים אמרתי שכדאי להביא את תוצרת הארץ לחצור” אומר דביר. “היו כל כך הרבה סיבות למה לא להביא את הפרויקט לשם, אבל בסוף הם השתכנעו, ובקיץ האחרון זה קרה”.

למה היו חששות?

“כי חצור היא לא עיר ויש שם הרבה אתגרים. מצד שני, יש פה הרבה אנשים טובים ורציניים בתחום של העשייה בחברתית”.

דביר הוא בוגר המחזור הראשון של מכינת “בית ישראל”, מכינה משותפת לחילוניים ודתיים שהוקמה לאחר רצח רבין, בשנת 1997. “הכרתי במכינה את אשתי, ויחד עם עוד בוגרי המכינה החלטנו לעבור לחצור, ומאז אנחנו פה. הרבה מוסדות מנסים לעשות את מה שתוצרת הארץ עושה, אבל הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא לצד קהילה בוגרת, שיכולה לשמש דוגמא. אני הייתי במכינה כנער בן 19, ואני רואה אותה היום כבוגר, איך נראית קהילה של אקטיביסטיים. רציתי להביא את זה לחצור כי יש פה בני מקום נהדרים, שרק מחפשים סיבה טובה

להישאר, ויש כאן בוגרים, בני 30-40, שיכולים ללוות אותם. אחרי הרבה שכנועים, הוקמה בקיץ האחרון הקהילה הראשונה בחצור ואנחנו שואפים שזה יצמח”.

חברי הקהילה שלכם מקומיים?

“חלקם בני המקום וחלקם מבחוץ. אבל גם מי שגדל כאן, לא ממש הכיר את השני. מקסימום הם עברו ברחוב ואמרו שלום. הם לא עשו ישיבותקיימו מפגשים פעם בשבוע. קורה כאן תהליך והחבורה ממש התגבשה. מאנשים שסתם הכירו לפעילים שממש מכירים אחד את השני לעומק וימשיכו להכיר גם לאחר שיהיו סטודנטים ויקימו משפחות. נוצר פה נטוורקינג רציני”.

המטרה שלך היא להשאיר כאן את הסטודנטים?

“המטרה היא לתת סיבה טובה להישאר. כשיש הרבה קשרים, פרויקטים שהם הקימו ותחושת אחריות, אז גם לא רוצים לעזוב. אני בעצמי גדלתי בקיבוץ בדרום ועזבתי, כי כבר לא היה לי מה לעשות שם. רציתי להמשיך את הדרך שלי במקום אחר והגעתי לכאן, מקום שיותר צריך אותי. אני באמת מאמין שחצור הגלילית זה מקום נפלא לגדל בו ילדים. גם אשתי פעילה פה בתחום החינוך ואני רואה את עצמי נקבר פה. אבל לא תמיד בני המקום רואים את זה כך. מבחינתי, כשאני אראה שאין כבר מה לעשות פה מבחינה חברתית, אני אעבור למקום אחר, אבל סביר להניח שזה לא יקרה בקרוב. החברה הישראלית מתפרקת, כולם שונאים את כולם, כולם חושבים שדופקים אותם וחייבת להיות שכבת הדבק הזו שמחזיקה את כולם. בקהילה שלנו יש הכל מהכל. מבוגרים וצעירים, נשואים ורווקים, חילוניים, דתיים וחרדים, ימניים שמאלניים. באמת שיש מגוון”.

אתם עושים גם פעילויות בקהילה או רק ביניכם?

“בוודאי. קודם כל יש שיתוף פעולה מדהים עם המועצה ועם המכללה. כרגע אנחנו בתהליך של הקמת צוות חירום ישובי של מתנדבים. בקיץ שעבר הצטרפנו לברבלה שהוא בר קהילתי ואנחנו חלק מהצוות שלו, ובאביב תתחדש הפעילות במקום. בנוסף, יש שני צוותים של נשים, כאשר אחד מארגן אירועי תרבות לנשים והשני מעניק מעגל תמיכה לאימהות לילדים בעלי צרכים מיוחדים. זו רק השנה הראשונה ויהיו עוד פרויקטים בעתיד”.

 

 

Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn
סגירת תפריט
דברו איתנו