60 שעות עברו מאז ישבנו, אני ותמר בתי, מול רופא בעל מבטא רוסי, שאמר: “יש לך גידול סרטני במעי הגס, 15 סנטימטרים מפי הטבעת, את צריכה לעבור ניתוח אחרי סי.טי בטן שמברר שאין גרורות, ואחר כך טיפול כימו”- ותודה מרקיז, הכל בסדר. האמת שהוא היה מאוד אמפתי ועדין, ואין בליבי, חלילה, דבר נגדו. בתור אדם היושב מול אנשים מדי יום ואומר להם את אותו משפט- שאפו על הרגישות. אבל מה לעזאזל אני עושה עם זה עכשיו?

(מתוך מעל ומתחת, מאת אירית לרנר)

 

כך נפתח ספרה של אירית לרנר (63) על המסע הארוך בדרך להחלמה. אבל שלא תטעו, לא מדובר בספר עצוב או מלא רחמים עצמיים. אירית מדברת על המחלה שלה, שממנה כבר החלימה, פחות או יותר, בהומור (שחור) ובקלילות, והספר הוא מעין מדריך לאלו המתמודדים עם המחלה, רק שאירית מספרת את מה שאף אחד לא מעז להגיד. “זו מחלה חרא, תרתי משמע”, היא מספרת, “ואף אחד לא רוצה לדבר על החרא שלו. אין אפילו קבוצות תמיכה בנושא, וחבל, כי אם הייתי יודעת את מה שאני יודעת היום, הייתי חוסכת לעצמי הרבה סבל”.

 

עזבה הכל וטסה לארה”ב

אירית לרנר, תושבת כחל, אם לבת, בת לאם, וסבתא ל”נכד הורס”, גרה בהרבה מקומות בחייה. “גרתי בכפר סבא, תל אביב, נואבה, ארצות הברית, וב-15 השנים האחרונות אני כאן בצפון. הנשמה שלי במדבר והלב שלי בכפר. ניסיתי לגור במצפה רמון, אך היו לי נסיעות רבות וארוכות למרכז בעקבות העסק שלי. אני חולת הגה אבל זה היה קשה מדי”, היא מספרת.

מה בדיוק עשית באותה תקופה?

“אנשים תמיד שואלים אותי את זה ואני עונה להם: ‘תבחרו שנה’. החיים שלי כל כך מורכבים, אבל במהות שלי אני בוגרת סמינר הקיבוצים למחול ותנועה, ולימדתי משהו שדומה לשיטת פלדנקרייז מעל 30 שנה. במקביל, פיתחתי דרך לטפל באנשים תוך התבוננות בתנועתיות שלהם. נתתי לידיים להנחות אותי. ברגע שהבת שלי התגייסה לצבא, הודעתי לכולם שאני עוברת לצפון.

אז למען הסדר הטוב, אירית נולדה בשנת 1955 במושב הבונים. היא בוגרת סמינר הקיבוצים במגמת מחול ותנועה, ולימדה מעל 30 שנה את שיטת פלדנקרייז ואת תפישתו של יהודה לבנה. אירית התמחתה בשיטות טיפול שונות ופיתחה טיפול לבעיות גב ויציבה. במשך שנים הרצתה על שפת גוף ופיתחה את חוג “נשים בגדול”- ריקוד יצירתי לנשים גדולה. היא מוסיקאית ואמנית מטבעה, וב-15 השנים האחרונות היא מטפלת ומורה בכירה לשיטת אקיוטוניקס.

מה עשית כשהגעת לצפון?

“השארתי את הקבוצות שלי במרכז וניסיתי לבנות כאן קבוצות חדשות, אבל זה לא היה קל. הבנתי שאנשים לא ממש אוהבים לצאת מהבית. ניסיתי אפילו להקים קבוצה בכחל וזה לא עבד. ואז, ממש זמן קצר לאחר שהגעתי לכאן, חברה שאלה אותי אם אני מכירה את שיטת אקיוטוניקס. שיטת טיפול שלא הייתה קיימת בארץ. נכנסתי לאינטרנט ובדקתי, ובקיצור, תוך חודש הייתי על המטוס לארצות הברית. לא בדקתי אפילו כמה קורסים צריך, כמה זה יעלה, פשוט ידעתי שזה הדבר שחיכיתי לו”.

למה דווקא פנית לטיפול?

“אני חושבת שנולדים מטפלים. זה לא את בוחרת להיות מטפלת, זה בוחר אותך. צריך להיוולד עם אופי מאוד מיוחד בשביל לטפל. צריך יכולת לרפא, אבל עם השנים אפשר לפתח את זה”.

בדומה לאמנות ומחול, שהם גם תחומים שאת עוסקת בהם.

“התחלתי ללמוד בלט קלאסי בגיל 5, אבל מסגרות אני לא אוהבת. גם היום, בגיל 63, אם אני רואה מסגרת-אני חייבת לשבור אותה. זה ‘בילט אין אצלי’. אני קודם פועלת ואחר כך חושבת, ואני אף פעם לא אעשה משהו שאני לא אוהבת. לשאלתך, התחלתי לטפל, לא מתוך כוונה ברורה. כשלימדתי את שיטת פלדנקרייז, הדרכתי את המטופל מה לעשות. למשל, שים יד על הכתף, גלגל אותה וכו’. איך הם עשו את זה, זה היה תלוי באישיות שלהם, בגיל ובאופי. ואז עשיתי את מה שאסור בשיטה הזו. תוך כדי מגע, הייתי מראה להם שיש עוד אופציה. לפעמים אנשים בוחרים בדרך הקשה ואני הנחתי אותם. יש בשיטה הזו אינטגרציה בין הגוף לנפש דרך תנועה. זה לא שרק עושים תרגיל, אלא חושבים עליו, מרגישים דרכו, הוא גורם לך להתעמת עם עצמך. לאט לאט גיליתי שמסקרן אותי מאוד לדעת איך הגוף מגיב לידיים שלי והזמנתי את התלמידות שלי לטיפול. עשיתי זאת במשך 25 שנה ואז נתקעתי”.

 

קפיצת ראש לבריכה ריקה

אירית שמעה על שיטת אקיוטוניקס מחברה והבינה שאין אף אחד שמלמד את השיטה בארץ. מבלי לחשוב פעמיים, היא עלתה על המטוס לארצות הברית. ככה סתם, לקראת גיל 50.

צעד ממש נועז.

“הבנתי שאני חייבת לעשות משהו שלא עשו לפניי. מאז טסתי כבר 10 פעמים להשתלמויות. מכרתי את הדירה שלי ולקחתי הלוואה גדולה. הייתי בטוחה שזה יעבוד כי אני אף פעם לא חושבת על כישלון. עבדתי כמו משרד יחסי ציבור בארץ, ניסיתי לשווק את השיטה אבל זה לא הצליח להתרומם. תוך כדי, טסתי לתקופות ארוכות בשביל לסיים את 9 השלבים של השיטה על מנת לקבל תעודת הוראה. זה היה תהליך קשה וארוך, אבל זו פילוסופיה מדהימה. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא יכולה להתפרנס רק מזה, אז עברתי לדברים אחרים. עבדתי בתחום המלונאות וביחסי ציבור”.

לא חשבת פשוט לוותר על השיטה?

“זו לא רק שיטת טיפול, אלא דרך חיים. אני בעצמי ריפאתי את עצמי ממניה-דיפרסיה קשה מאוד שסבלתי ממנה”.

 

 

איך בדיוק?

“דרך תהליך טיפול ארוך במשך 3 שנים, בעבודה על החשיבה. 24 שעות ביממה לנסות לשנות את הכימיה של ה’מיינד’ שלך, וזה היה מתיש. כדורים לא ממש עזרו לי. אובחנתי בגיל מאוחר יחסית, וכשאמרו לי שאני סובלת ממניה דיפרסיה, זה כבר היה ברור לכולם חוץ ממני. בגיל 13 עברתי אונס על ידי חבר משפחה. אני כותבת על כך בקצרה בספר אבל עדיין קשה לי לדבר על זה. התחלתי לפתוח את הנושא רק זמן קצר לפני שגיליתי שאני חולה. בנוסף, גדלתי עם אמא ניצולת שואה ואבא חורג. כרגע היא בת 92 וחיה בטבריה. היא עברה במיוחד לשם בשביל להיות קרובה אליי. אני ממש עובדת ב’אמא’. אני מטפלת בה לרוב, למרות שהיא כבר לא רוצה לחיות”.

למה האחריות נפלה רק עליך?

“אחותי גרה בארצות הברית ואחי התאבד לפני 11 שנים. נשארתי רק אני. יש לי מערכת יחסים מורכבת עם אמא שלי. כשאחי התאבד, חזרתי למרכז בשביל להיות קרובה אליה. אחרי 9 חודשים היא שלחה אותי בחזרה. היא הבינה שהייתי אומללה שם. באותה תקופה, אמא עברה ‘תיקון’, אבל מאז שהיא הפכה להיות סיעודית- הכל נמחק. בקיצור, היו הרבה סיבות בגללן סבלתי ממניה דיפרסיה, כפי שאת מבינה. הייתי יכולה להיכנס לדיכאון תוך 5 שניות ולראות הכל שחור, שום דבר אחר מסביב, שום תקווה, שום אור”.

איך הצלחת לצאת מזה?

“עם הרבה כוח רצון. טיפלתי בעצמי מדי יום. אחרי הקורס הראשון, כשחזרתי הביתה, הרגשתי כאילו שאבו לי את כל האנרגיה מהגוף, הייתי צריכה לבנות הכל מחדש. הפתיחה של התודעה שלי הובילה לפתיחת הלב, וזה דבר מופלא בעיניי. יש אנשים שהולכים רק אחרי הלב וצריך גם לחשוב עם הראש. אני מאמינה במחקרים מדעיים, אך עם זאת, אני בן אדם רוחני מאוד שעובד על פי הרגש. אני קודם קופצת לבריכה ואחר כך בודקת אם יש מים. מקסימום אני אקבל מכה ואולי פעם הבאה אפעל אחרת. סביר להניח שלא”.

“יש מושגים מאוד ברורים בחיים האלו: כישלון-הצלחה, שלום-מלחמה, נכון- לא נכון. מושגים חד משמעיים. אם אין לך בית או כסף אז אתה כישלון. לי אף פעם לא היה כסף והרגשתי עלובה. הייתי צריכה לשנות את כל תפישת החיים שלי על עצמי בשביל להבין שהצלחה בכלל לא קשורה במה שיש לי”.

ובכל זאת, בגיל 50 עזבת הכל וטסת. אין פה שימוש בראש, יותר ברגש.

“אני תמיד הולכת אחרי הלב. תמיד אמרתי שאני המטיילת הכי ענייה שיש. אין לי חסכונות, אין לי כסף, אין ירושה. את הדירה שלי מכרתי בשביל לטוס. חסר לי את השבב הזה של הכסף במוח. מצד שני, הייתי המנהלת האדמינסטרטיבית של האופרה הישראלית וניהלתי תקציבים עצומים. את של אחרים אני יכולה לנהל, את שלי כנראה שפחות. כסף לא מעניין אותי. אני לא מרגישה שנכשלתי בחיים. כבן אדם אני בדיוק במקום שרציתי להיות בו והצלחתי להגיע לכך בכוחות עצמי ובעזרת חברות מופלאות. אני חיה בלי גבר כבר 30 שנה”.

אין לך חוסר בזוגיות?

“שנתיים אחרי הגירושים שלי הבנתי שזה לא בשבילי. עכשיו אני מבינה שזה היה בגלל המניה דיפרסיה, כי איזה גבר היה יכול לראות אותי במצב כזה ולהישאר? ניהלתי מערכות יחסים קצרות וברחתי לפני הזמן. הזוגיות כבר ירדה מהפרק מזמן. הייתי חייבת את כל האנרגיה הזו בשביל הבת שלי והעבודה שלי, ואני שלמה לחלוטין עם ההחלטה שלי. אני לא מאמינה בפשרות בחיים, זה כן או לא. מתי דברים מתחילים להשתבש? כשמתחילה השיפוטיות. כשאנחנו שופטים את ההחלטות שלנו והרגשות שלנו”.

 

“התזכורת הפיזית לניתוח היא יומיומית”

את המחלה היא גילתה לפני כ- 4 שנים, ועד היום היא סובלת מכאבים עזים, למרות שכביכול החלימה ממנה. “במשך שנה התרוצצתי בין חדרי מיון שונים בארץ ואף אחד לא גילה שיש לי סרטן”, היא מספרת. “כשלבסוף גילו שיש לי סרטן במעי הגס, אמרתי מראש למנתחת שלי שאני לא עושה שום טיפולים או הקרנות, רק ניתוח”.

איך הרגשת כשגילית?

“קודם כל, הייתי בטוחה שאני עומדת למות. לאחרים את יכולה להגיד שלא מתים מזה, אבל כשזה קורה לך, את בטוחה שאת עומדת למות. זה שבר מוחלט של הכל. החיים שלי גם ככה היו מלאים בדרמות, כל יום משהו חדש ואז כשגיליתי, רציתי לטוס שוב לארה”ב בשביל לטפל בסרטן עם השיטה שלי, אבל לא היה לי יותר מדי זמן או כסף, הייתי כבר חייבת הרבה כספים עד אז. הייתי צריכה להחליט מהר מה לעשות, למרות שזה סרטן מאוד איטי. בדיעבד, יכולתי לחכות עוד 3 חודשים, עדיין לא ידעו אם יש לי גרורות, אז הלכתי לניתוח שהציל את חיי”.

אירית מספרת שהבעיה הכי גדולה בניתוח זה לא הניתוח עצמו, אלא מה שקורה אחריו. “זה פשוט סיוט, כאבים נוראיים. אף אחד לא מסביר לך מה לעשות ולמה לצפות. רק הוציאו את הגידול ואמרו שתוך שנה אני אשכח שהיה לי בכלל סרטן. כיום, אני כבר ארבע שנים אחרי והתזכורת הפיזית שלי היא יומיומית. עברתי ניתוח שני שנה לאחר הראשון וסבלתי מכאבים מטורפים. הלכתי למומחים שהציעו לי תרופות אך סירבתי לקחת כי אני מאוד עקשנית בנושא של תרופות. טיפולים לא עזרו לי. התעקשתי למצוא לבד את הדרך”.

זו הסיבה שהוצאת את הספר?

“הסיבה העיקרית שהוצאתי את הספר היא כי אף אחד לא יודע מה קורה אחרי ניתוח כזה. תהליך ההחלמה לא כזה מהיר, הולכים המון פעמים ביום לשירותים, זה סיוט. כתבתי את הספר בכנות בוטה מאוד. אני לא מסתירה כלום כי חשוב לי להסביר לאנשים מה הם צפויים לעבור. צריך להקפיד על תזונה מסוימת, יש בעיות בעיכול ויש בעיות בקיבה ואין יותר מדי מה לאכול. צריך להוריד מהתפריט הרבה דברים בשנה הראשונה. אילו היו מנחים נכון, אז הייתי סובלת פחות. לצערי, למדתי את זה על בשרי”.

“אחרי סרטן השד, סרטן המעי הגס זה הסרטן הכי נפוץ שיש, אבל אף אחד לא רוצה לדבר עליו, אין אף קבוצה באינטרנט, כלום. אנשים לא רוצים לדבר על החרא שלהם”.

הספר “מעל ומתחת” מגולל את סיפורה של אישה המתבשרת על היותה חולה בסרטן. הספר עצמו בנוי מפוסטים שכתבה אירית באותה תקופה והעלתה לפייסבוק. “הפוסטים היו ממש הקאה של מה שהרגשתי”, מספרת אירית. “אני רוצה שאנשים ידעו מה לעשות, כי אך אחד לא מדבר על זה. זה בראש ובראשונה אליהם. אני עדיין הולכת לשירותים 5 פעמים ביום. החיים שלי תלויים בכאבים שלי. אתמול כאבה לי הבטן וממש לא אכלתי שום דבר שונה, אבל אני כבר לא מתרגשת מזה כי כבר שנים אני מתמודדת עם זה. רק חזרתי לחיים שלי לפני שנה. עד אז התנתקתי מהחברה כי פשוט לא יכולתי להתאפק. הייתי חייבת לשירותים וזה ניהל לי את החיים. לא יכולתי לצאת למסעדות, לבילויים, לנסיעות”.

הספר יצא לאור בחודש יולי 2018, למרות שאירית לא ממש האמינה שזה יקרה. “חברה טובה לחצה עליי להוציא את הספר כי לא חשבתי שזה יעניין מישהו. היא אמרה לי שכל מה שאני אכתוב יהיה מעניין. אני מדברת בספר על הכל. גם העורך, ערן בדינרי, הוא אדם מדהים. היה בינינו חיבור טוב, פשוט זכיתי”.

האם גם מי שאינו מתמודד עם המחלה יוכל להתחבר לספר?

“המטרה היא קודם כל לעזור לאנשים שמתמודדים עם סרטן במעי הגס ולאלה הנמצאים סביבם. שיבינו מה זה אומר בדיוק. יש מה שנקרא ‘עייפות החומר’. קשה לאנשים מתישהו. גם לי היה קשה לתמוך באמא שלי, שאני בעצמי הייתי במצב קשה. אבל קודם כל, הספר הוא בשביל חולי הסרטן.למה לצפות לאחר הניתוח, יש המון תופעות לוואי שלא מספרים לנו עליהן ומי שלא יודע עליהן רץ ישר למיון, כמוני. מצד שני, אני חושבת ומקווה שכולם יוכלו לקרוא אותו ולהתחבר אליו כי הוא ספר מלא הומור”.