חן אלטר מאיר, מכפר ורדים, הוא יועץ עסקי, מאמן מנטלי ויוצר. בספרו “נתנאל – שם עת” הוא מביא מסע ספרותי־תודעתי אל הזהות האמיתית שמאחורי התפקידים, ההישגים והציפיות — ספר לכל מי ש”כלוב הזהב” עיכב אותו בהגשמת חלומותיו. זהו ספר עבור מי שמרגיש שהחיים קרו לו, אך בפנים נשאר קול שמבקש להישמע.
העלילה מגוללת את סיפורו של נתנאל, אדם שנאלץ לעצור בשנת 2024 ולצאת למסע פנימי אל העבר, אל בחירות, פצעים ורגעים שבהם התרחק מעצמו. הספר מוגדר כ"אוטוביוגרפיה תודעתית": העלילה בדיונית, אך ההתעוררות אמיתית — הזמנה לעצור לרגע, להקשיב פנימה, ולבחון מחדש את הדרך והזהות האישית.
אתה כותב על “כלוב הזהב” שעיכב אותך — מה היה עבורך אותו כלוב בחיים האישיים או המקצועיים?
"כשאני מדבר על “כלוב הזהב”, אני לא מתכוון לחיים רעים — להפך. עבדתי במשרות טובות ובכירות, הרווחתי יפה וחייתי חיים נוחים. מבחוץ הכול נראה מסודר ומצליח. אבל מבפנים היה פער מתמשך: הייתי מסודר כלכלית, אבל לא מסופק נשמתית. תמיד הרגשתי שאני זקוק ל“עוד משהו” עמוק יותר. גם בתקופות העבודה המסודרת המשכתי ללמוד הילינג, קואצ’ינג ועבודה תודעתית — כאילו התקיימו בי שני חיים במקביל. הכלוב היה המתח בין האחריות לבית ולפרנסה לבין הקריאה הפנימית שלי להיות יותר מדריך, מלווה ואדם שעובד עם עומק ומשמעות. זה לא היה כלוב של סבל — אלא כלוב של פשרה".
אתה תושב כפר ורדים — עד כמה החיים בצפון, בקהילה קטנה ושקטה יחסית, השפיעו על תהליך הכתיבה ועל המסע הפנימי שאתה מתאר בספר?
"המעבר לכפר ורדים היה בחירה מודעת — ובעיקר בחירה שלי. רציתי לחיות בגליל מטעמים גיאוגרפיים, אידיאולוגיים ורגשיים: טבע, שקט, קהילה קטנה ופחות לחץ עירוני. זה השפיע עמוקות על הכתיבה. הספר אמנם מתחיל בעיר, אבל נע בהדרגה אל הצפון — כמו המסלול שלי בחיים. קודם עברתי פיזית לגליל, ורק אחר כך ויתרתי על “עבודת כלוב הזהב”. גם נתנאל עושה מעבר דומה, אם כי בסדר קצת אחר ובאופן ספרותי יותר. הנוף, הקצב והשקט של כפר ורדים יצרו מרחב פנימי שאפשר לי לעצור, להקשיב ולכתוב".
אתה מתאר רגע עצירה משמעותי בשנת 2024. מה קרה שם שגרם לך להקשיב מחדש לקול הפנימי שלך?
"היה אירוע מאוד ברור: עזבתי שותפות עסקית ועברתי לעצמאות מלאה. השינוי יצר תקופת ואקום של כחודש, שנפלה בדיוק על אזור פסח. לראשונה מזה שנים לא הייתי בתוך המרוץ — והיה לי זמן. מתוך השקט הזה התעורר בי צורך חזק לכתוב. במקביל, כמה חודשים קודם לכן נכנס לחיי השם “נתנאל”, שהפך לנוכחות פנימית משמעותית. בתקופת הוואקום הכול התחבר — הזמן, השקט והשם — ומשם נשפך הספר".
רבים בצפון משלבים בין קריירה אינטנסיבית לחיי קהילה ומשפחה. אתה מרגיש שהספר מדבר גם אליהם?
"בהחלט — ואולי במיוחד אליהם. רבים חיים בפרדוקס: עובדים בקצב של המרכז, אבל גרים בטבע; מצליחים, אבל מרגישים שמשהו מהותי חומק מהם. הספר מדבר לאנשים שעושים הרבה נכון — ובכל זאת מבקשים חיבור עמוק יותר לעצמם".
אתה קורא לזה “אוטוביוגרפיה תודעתית”. איפה עובר הגבול בין הסיפור הבדיוני לבין החוויות האישיות שלך?
"העלילה לא תמיד עובדתית — אבל היא אמיתית רגשית. הדמויות והסצנות הן לעיתים מטאפורות, אך הכאב, השאלות, ההתלבטות וההתעוררות הם שלי לגמרי. זה לא יומן חיים — זה יומן נשמה".
כיועץ עסקי ומאמן מנטלי, אתה מלווה אנשים במסעות שינוי. מה גילית על עצמך תוך כדי כתיבת הספר שלא גילית בעבודה עם אחרים?
"גיליתי כמה קשה לי באמת לשחרר שליטה. כמלווה אני יודע להחזיק מרחב לאחרים — אבל בכתיבה פגשתי את הפחדים הכי עמוקים שלי: להיכשל, לאכזב, לא להיות “מספיק”. הבנתי שאני לא רק מדריך במסע — אני עדיין עמוק בתוכו".
אם היית צריך לתת מסר אחד לתושבי הגליל שמרגישים שהחיים “קרו להם” — מה היית אומר להם?
"החיים לא קורים לכם — הם קוראים לכם. עצרו רגע, הקשיבו למה שכואב בשקט, ושאלו: מה אני מבקש באמת עכשיו? שינוי קטן ומודע שווה יותר מאלף בריחות גדולות".
אחרי כתיבת הספר והמסע האישי שעברת — מה החלום שאתה מרגיש שהצלחת סוף סוף לחזור אליו?
"לחיות חיים מחוברים: פחות מרוץ ויותר משמעות; פחות הישג ויותר נוכחות. להיות אבא ובן זוג שנוכח באמת, לא רק מצליח על הנייר. והחלום הגדול? שהספר יהפוך לתנועה של אנשים שמזכירים לעצמם מי הם באמת".
