מאת דוד כהן, מזכיר איגוד מקצועי, הסתדרות עובדי המעו”ף.

בית הקשיש בקרית שמונה עומד להסגר בסוף חודש יוני. אין בכוונתי להצביע מי האשם העיקרי בסגירת המקום. היכרותי הראשונה עם בית הקשיש הייתה עוד בזמנו של משה בנדלק ז”ל עת ניהל את העמותה, ואני כעובד הסתדרות ייצגתי את העובדים בתקופת בית הקשיש כשהיה בשיא תפארתו. לאחר מכן ניהלו את המקום שמשון עמוס, שמעון הדרי, ואלי זעפרני.

לדעתי ההידרדרות של בית הקשיש החלה מהתקופה שהעירייה הפסיקה להעביר תקציבים בגלל שמונה לעירייה חשב מלווה והופסקו התקציבים של העירייה.

הניסיון האישי שלי החל בסוף שנת 2008  שאבא שלי נזקק לקבל שירותים מבית הקשיש בעקבות אירוע מוחי קשה שעבר. לשמחתי הרבה אבא זכה בשנים הראשונות לטיפול מסור ומיוחד מכל הצוות המוכשר שעבד בבית הקשיש. המצב היה שהיו בסך הכל כ – 20 קשישים וצוות מיומן שטיפל בהם במסירות יום יום  שעה שעה, עד למצב שבו הדרדר הטיפול ממצב של כל יום קיבלו טיפול, לקבלת טיפול פעמיים שלוש בשבוע. וכל זאת למה? מכיוון שמצבת הקשישים גדלה בעשרות אחוזים אבל צוות המטפלים נשאר אותו צוות שטיפל ב – 20 קשישים, ולכן לא יכלו לקבל טיפול הולם כבעבר.

למיטב ידיעתי בית הקשיש היה מקבל תקציב מביטוח לאומי וממשרד הרווחה בלבד ולכן לא יכול היה להתפתח, ולשפר את התנאים לקשישים. לא היה אף גורם שדאג לתרומות או לתקציבים נוספים. היה אפשר לקנא בשכננו מועצה אזורית הגליל העליון שמתקצבת את בית ותיקי הגליל במיליון שקל בשנה,  ובכך הקשישים כולל מקרית שמונה נהנו לשהות במקום, להבדיל מבית הקשיש בקריית שמונה.

סגירת המקום לא הפתיעה אותי מכיוון שצפיתי שיום זה יגיע,  גם בגלל חוסר תפקוד של מחלקת הרווחה בעירייה בשנים האחרונות.

לא מזמן נקראתי למנכ”ל העיריה מר יורם ביטון אשר הציע לקלוט את עובדי בית הקשיש כולל החובות שיש לעובדים בתנאי שיקבל מהעמותה את המבנה על כל רכושו והציוד שנמצא במערכת,  לטענתו של יורם אלי זעפרני לא היה מוכן לכך. לכן, נפגשתי עם גורמים בעמותה שדחו את טענתו של יורם ביטון וטענו כי, אלי זפרני מוכן להעביר הכל לעירייה בתנאי שלא תהיה מעורבת פוליטיקאים.

קשה לי לשפוט מי צודק משניהם  אבל המצב שנוצר הוא שבית הקשיש ייסגר ואין לאף אחד מחויבות לקבל את העובדים עם הזכויות שלהם. למיטב ידיעתי העירייה אמורה להפעיל את בית הקשיש דרך החברה הכלכלית שלא יכולה לקלוט את העובדים ללא מכרזים. התוצאה מכך למיטב ידיעתי שלעמותה אין כסף לשלם לעובדים את הכספים המגיעים להם עבור תקופת עבודתם, ונאלץ לפנות לבית משפט ולהגיש בקשת פירוק לעמותה כדי שיוכלו לקבל את כספם דרך ביטוח לאומי, הליך שייקח זמן רב.

בושה לנו כתושבי העיר שאין לנו מקום מכובד בעיר לטפל כראוי בקשישים שהם דור מייסדי העיר. לא רוצה לקבוע מי האשם העיקרי בכך אבל אנו כתושבים חייבים להרים קול זעקה נגד המחדל הנורא. אני קורא לכל הגורמים הרלוונטיים להתעשת ולמצוא פתרון לטובת הקשישים והעובדים ויפה אחת שעה קודם.