ד”ר ליאת אנגל פגשה את אהבת חייה לאחר שעלתה לארץ על מנת להתגייס לצה”ל. לאחר שסיימה את שירותה הצבאי, חזרה לארצות הברית, הוציאה תואר בקדם-רפואה והפכה לנטורופתית מדופלמת. לאחר תשע שנים ארוכות של לימודים וסטאג’ אצל אחת הנטורופתיות הוותיקות בתחום, במהלכן נישאה ליאת לקיבוצניק בו התאהבה והביאה לעולם את שתי בנותיה, חזרו בני הזוג אנגל לארץ, היישר לנוף הגלילי ולחיי הקהילה של קיבוץ יפתח. סיפור ציוני עם עליות ומורדות וסוף שמח.
ד”ר ליאת אנגל, 34, בכלל נולדה בבאר שבע. לאחר שאביה מאס בעיר הדרומית, והחל לתור אחר עתיד מבטיח יותר, ליאת ומשפחתה ירדו מהארץ ועברו לגור בבוסטון שבארה”ב. במשך כל שנותיה באמריקה, ארץ האפשרויות, ליאת חלמה בבוא היום להתגייס לצה”ל. מדי שנה המשפחה של ליאת הגיעה לביקור קייצי אצל קרובי משפחה בארץ, כך שמרה ליאת על השפה העברית, וכשסיימה את לימודיה בתיכון, החליטה שהגיע העת לעשות עלייה. “היה ברור לי שאני מתגייסת לצה”ל”, מספרת ליאת. “בשנת 2001 סיימתי את הלימודים שלי בתיכון בבוסטון. מיד לאחר מכן הצטרפתי לגרעין צבר, שהוא גוף לבני נוער מכל העולם שמעוניינים לעלות לארץ על מנת לשרת בצבא, וזה היה המהלך הראשון שליווה אותי לישראל. הרגשתי מבפנים שזה מובן מאליו, רציתי לתרום למדינה בה נולדתי, להיות מחוברת לשפה ולתרבות שלה, להיות כמו כולם. לא היו לי שאיפות להיות לוחמת, פשוט רציתי לתרום את חלקי”.
מערכת יחסים בשלט רחוק
העלייה לארץ הכירה לה את אהבת חייה. שבועיים לאחר שנחתה בארץ, פגשה ליאת את אסף, בן קיבוץ יפתח, שלימים הפך לבעלה ואב לשתי בנותיה. “הדבר הכי טוב שקרה לי זה שפגשתי את אסף מיד לאחר שנחתתי בארץ. מיד הבנתי שזכיתי בישראלי ציוני אמיתי, מלח הארץ”, מספרת ליאת. “הגרעין שלי ישב בדגניה א’, וכשהכרתי את אסף, המשפחה שלו ממש אימצה אותי אל זרועותיה. תמיד ידעתי שאני אגור ביפתח יום אחד, התאהבתי במקום”.
עם משפחה מאמצת, בן זוג תומך, והמון מוטיבציה, ליאת רצתה להיות אחות בצבא. אך למרות רצונה הטוב, הקורס היה קשה מדי עבור מישהי שעברית היא כבר לא שפת האם שלה. בסופו של דבר היא שירתה כמדריכת כושר צבאית, ולמרבה האירוניה, היא שירתה במחו”ה אלון, שהוא בסיס צבאי אשר מטרתו להכשיר חיילים שעלו לארץ מכל העולם על מנת להתגייס לצה”ל. אבל ליאת סירבה לוותר על חלום ילדותה. היא החליטה שלאחר השירות הצבאי היא תרשם ללימודי רפואה ותתמחה לאחר מכן בנטורופתיה.
מה קרה לאחר השירות הצבאי?
“בגלל הקושי שלי עם השפה, לא יכולתי להירשם ללימודי רפואה בארץ. העברית שלי טובה בדיבור, פחות בקריאה וכתיבה, ולכן היה לי קושי רב ללמוד מקצוע כה מורכב בארץ. אני ואסף טסנו לארה”ב ביחד, אסף עבד קצת בהובלות, ולאחר מכן חזר לארץ בשביל לסיים את התואר שלו”.
השניים ניהלו קשר בשלט רחוק במשך ארבע שנים ארוכות ומייגעות. באותה תקופה למדה ליאת באוניברסיטת הרטפורד שבקונטיקט לימודי קדם רפואה, תנאי קבלה הכרחי בארה”ב על מנת להמשיך ללימודי התואר בנטורופתיה. היא הוציאה את תואר ה-BSC שלה, ובסיומו, נרשמה ללימודי נטורופתיה בסיאטל. “כשהתחלתי את לימודי הנטורופתיה באוניברסיטת בסטיר בסיאטל, אסף הצטרף אליי. למדתי את הנטורופתיה בהרחבה, שזה קצת רפואה קונבנציונלית בשילוב עם צמחי מרפא, הומופתיה, תזונה וריפוי גופני. ואז קיבלתי הזדמנות פז”.
איזו הזדמנות?
“בסיום התואר התחלתי לעבוד בקליניקה מאוד ותיקה ומצליחה, שזה חלומו של כל סטודנט שמסיים את לימודיו ומחפש עבודה בתחום. הייתה לי שם מנטורית שלימדה אותי המון. יש לה ותק של 30 שנה בתחום, למדתי ממנה כיצד לעבוד עם גברים ונשים בגיל המעבר, עבודה עם הורמונים. בקליניקה עבדו עוד כמה מטפלים ונורא אהבתי את זה. ובנוסף, הייתה לי עבודה כל הזמן, כך שיכולתי להשתפשף ולהתמקצע בתחום. אם הייתי פותחת קליניקה משלי מיד לאחר סיום התואר, הייתי נפגשת עם לקוחות פעם בכמה ימים. שם הייתה לי עבודה כל הזמן והזדמנות אדירה ללמוד מעשית את העבודה בנטורופתיה”.
גן ילדים יהודי במרחק 40 דקות נסיעה
וליאת אכן התמקצעה בתחום. היא מספרת שתמיד הייתה לה היכולת להבחין אם משהו לא כשורה אצל אדם העומד מולה, אבל הרבה יותר סיקרן אותה להגיע לשורש הבעיה. בלימודים שלה היא בחרה להתמקד בהומופתיה ובריפוי הפיזיולוגי, שעובד על העצמות, מערכת העצבים והפיזיולוגיה של הגוף, “זה סוג של מגע, אבל לא כמו רייקי, הוא מאוד עדין”, היא מסבירה.
במקביל ללימודיה, ליאת ואסף התחתנו והביאו לעולם שתי בנות מתוקות. ליאת מספרת כי באיזור בו גרו בסיאטל, לא היה יהודי או ישראלי אחד. “מאוד חיפשנו את הקהילה היהודית, את האנשים הישראלים, אבל גרנו במקום מאוד מרוחק, כי באופן כללי, בסיאטל יש המון יהודים”. מתוך הרצון שבנותיה יהיו קרובות לתרבות הישראלית והשפה העברית, ליאת ואסף רשמו את בנותיהן לגן ילדים יהודי, במרחק 40 דקות נסיעה מביתם. למעט ביקורים מזדמנים של אמה שגרה בבוסטון, הזוג הרגיש שהוא לבד ורחוק מדי מהמולדת. ליאת אומנם נהנתה מהעבודה בקליניקה, אבל הייתה חסרה לה המשפחתיות וההווי הישראלי.
“במהלך שהותנו בארה”ב, אסף התחיל לעבוד עם גיסו בארץ על סטארט אפ. אסף מהנדס חשמל ואלקטרוניקה וביחד הם פיתחו תוכנה והציעו אותה לכמה חברות גדולות בגליל. אחת החברות התאהבה באסף, דרך התוכנה, והציעה לו עבודה בארץ. זו הייתה הזדמנות נהדרת עבורנו לחזור לארץ. העבודה הייתה משתלמת, סיפקה לנו יציבות, ואני כבר רציתי להכיר את הבנות למדינה בה נולדתי”.
ובכל זאת עבדת בקליניקה מצליחה, מדוע החלטת לעבור?
“הרגשתי שמשהו חסר לי בחיים בסיאטל, וזה היה כמובן הגעגוע למשפחה, הצורך להרגיש שייכים למדינה שלנו. למרות החיים הטובים והמוצלחים בארה”ב, קיבלנו החלטה לחזור הביתה. היה חשוב לנו שהבנות יגדלו קרוב למשפחה ויגבשו זהות ישראלית. זה היה מבחינתי ויתור גדול מאוד, אך זה היה הדבר הכי נכון עבורנו”.
איך התבצע התהליך, האם ביצעתם עלייה לארץ?
“אני ממש נחשבתי עולה חדשה, כי חוץ מהצבא, לא הייתי בארץ מגיל 4. אסף נחשב תושב חוזר. מילאנו את כל הטפסים, התהליך היה קצת קשה, אבל בסופו קיבלנו את כל האישורים ועלינו לארץ, עם סל קליטה והכל.”
בוא איתי אל הגליל
ביולי האחרון עלו בני הזוג אנגל לישראל, היישר למרחבים הפתוחים של הגליל העליון. “המשפחה של אסף סידרה לנו דירה, רק היינו צריכים להגיע”, היא אומרת.
איך הייתה הנחיתה בארץ מבחינה רגשית?
“הנחיתה הייתה בסדר גמור. קודם כל, לאסף כבר חיכתה עבודה והוא התחיל לעבוד מהיום הראשון, זה לא שהיינו צריכים עכשיו לרדוף אחר תעסוקה ופרנסה. הבנות השתלבו מעולה בגנים של הקיבוץ, הדירה שלנו הייתה מסודרת והמשפחה של אסף מאוד תמכה ועזרה, כך שמהבחינה הזאת היינו מסודרים. יצא לי גם להתקרב למשפחה המורחבת שלי, יש לי דודים בהרצליה והקשר בינינו חודש. אבל לי, אישית, היה מאוד קשה בכל התהליך”.
כיצד זה התבטא?
“עברתי תקופה מאוד קשה. רק לפרוק את הארגזים, שהכילו את כל חיי בתוכם, היה לי קשה. התחלתי ללמוד באולפן ארבע פעמים בשבוע בכרמיאל. הנסיעות התישו אותי, אבל היה לי חשוב מאוד ללמוד את השפה, בשביל שאוכל לחזור לעסוק בנטורופתיה. מאוד רציתי להשתלב פה, פנו אליי כמה גופים שהציעו שאעבוד בשבילם, אבל הייתי צריכה זמן לעכל את המעבר שלי, את מה שעובר עליי. זה לא הרגיש לי נכון. בנוסף, לא רציתי להיסחף לעולם הספא והמלונאות, כי יותר עניין אותי לטפל באנשים, להגיע לשורש הבעיה שלהם ולעזור להם באמת ולעומק. שמתי לעצמי מטרה להתחיל לעבוד בינואר. לא ידעתי איך, לא ידעתי איפה, אבל כבר התכוננתי נפשית להתחיל לעבוד”.
הנבואה של ליאת הגשימה את עצמה. לפני כחודש וחצי נפגשה ליאת עם אופיר בינדר, מנהל מתנ”ס מבואות חרמון, דרך חברים משותפים. “אופיר חבר טוב של המשפחה. נפגשנו במהלך פעילות לילה לבן של מבואות חרמון. הוא בדיוק סיפר לי שהתפנה חדר במרכז ההידרותרפי של המועצה ואפשר לשכור אותו לטיפולים”.
ביום שנפגשנו, ליאת בישרה לי שממש עכשיו נפתחה רשמית הקליניקה שלה במועצה, רק חודש וחצי לאחר שעלה הרעיון במוחה. “אופיר סיפר לי כי ישנם חדרי טיפול במקום, בנוסף לבריכה השיקומית. תמיד התחברתי לחיי קהילה ועבודה לצד מטפלים נוספים, כך שקפצתי על ההזדמנות. והנה, עכשיו אני כאן. החדר הזה היה ריק, לבן כולו. צבעתי אותו, הכנסתי את הציוד שלי והפכתי אותו למקום חמים ונעים, הוספתי את הטאץ’ שלי, והכי חשוב, אני זוכה לטפל פה באנשים”.
אז אני מבינה שעתידכם בגליל
“תראי, הלב שלי תמיד חצוי בין המולדת שלי למקום בו גדלתי. אני מאוד מתגעגעת לארה”ב, אבל המעבר לכאן היה נכון. אסף גדל והתחנך פה, כך שזו מעין סגירת מעגל מתוקה ומרגשת. הקמנו את ביתנו בגליל עם משפחה עוטפת ותומכת. תהליך הקליטה עבר בנועם ואנחנו עצמנו נקלטים כרגע בחיי הקהילה. אני מניחה שכאשר אזדקן, ארצה לחזור לשם. אבל כרגע אני כל כולי כאן”.
מה תמליצי לעולים חדשים שעוברים את מה שאת עברת?
“אני ממליצה פשוט להיות סבלניים ולפתוח את הראש לדברים חדשים. הכי חשוב להאמין שהכל יגיע בזמן הנכון. אם זה אמור להגיע, זה יגיע בקלות”.
מה הציפיות שלך מהמקום החדש?
“אני שואפת לעזור לכמה שיותר אנשים. יש לי המון מה לתת, אני בן אדם שאוהב לעזור ויש לי ניסיון בתחום שלי. אני רק ממתינה לרפא ולהעניק לתושבי הגליל את שירותיי. אני מקווה שהאנשים הנכונים יגיעו אליי, זה הסימן האמיתי להצלחה. “.
