בין הרי נפתלי למורדות הגולן נושבת רוח חדשה, ראש השנה הנוכחי בגליל העליון ייזכר כנקודת ההתחלה של הסיפור החדש שייכתב בפרק הבא של תולדות הגליל. לנגד עינינו אנו עדים לשינויים רבים באוכלוסייה ובכלכלה. לצד קשיי ההישרדות, יש גם תחושה של חיבור, אחריות משותפת ואמונה שהחיים שלנו כאן תלויים בשיתוף הפעולה ביננו ובערבות ההדדית – בעיקר בתקופה של פילוג, מלחמות ומשברים. ליאור שמחה, איש אדמה שצמח ברפת של קיבוץ נצר סירני, והיום מוביל את התנועה הקיבוצית כולה רואה במשבר העמוק והמתמשך של הגליל ותושביו, הזדמנות גדולה לעצב את אופי הגליל מחדש.
שמחה מדגיש שלתפיסתו הקיבוצים אינם יכולים עוד להסתגר בתוך עצמם, אלא חייבים להיות שותפים מלאים לעיצוב פני האזור בו הם נמצאים ולהתחיל להשפיע על החברה והמדינה. מבחינתו, מה שקורה בקריית שמונה נוגע ישירות למה שקורה בקיבוצים שסביבה, ולהפך. “אם יהיה טוב בעיר, יהיה טוב גם בכפר. ואם הכפר חזק – גם העיר תתחזק”, ומסמן את הכיוון: "חיזוק השותפות והערבות ההדדית באזור".
התנועה הקיבוצית – מהחלוציות עד ההתחדשות
כדי להבין את החזון שמוביל שמחה כיום, צריך לחזור עשרות שנים אחורה לימי הקיבוץ הראשון. הקיבוצים נולדו מתוך חלוציות ציונית ששילבה רעיונות סוציאליסטיים עם חזון של התיישבות יהודית בארץ ישראל. חיי השיתוף והשוויון היו לא רק בחירה כלכלית אלא אמירה אידיאולוגית נוקבת: חברה חדשה, שוויונית שבונה את עצמה במו ידיה. במשך עשרות שנים נחשבו הקיבוצים לחוד החנית של החברה הישראלית. הם הקימו רפתות, לולים, פיתחו חקלאות מודרנית, ייסדו תעשיות מתקדמות והעמידו דור מנהיגות לצה"ל, לפוליטיקה ולתרבות. "הקיבוצניקים" נתפסו כסמל לישראליות גאה – חזקים בגופם וברוחם, מחוברים לאדמה ומובילים את פרויקט המדינה הצעירה. אבל לצד התדמית ה"זוהרת", הלכה והתגלתה גם מציאות מורכבת. בשנות השבעים והשמונים, עם שינויי החברה, הפוליטיקה והכלכלה בישראל, התקשו הקיבוצים להחזיק במודל השיתופי הקלאסי. בנוסף, בני הקיבוצים ביקשו חופש אישי, קריירה מחוץ למשק, בעלות פרטית על רכוש – והקיבוצים נאלצו להתמודד עם נטישה המונית של בני הדור הצעיר, איבדו ידיים עובדות, הזדקנו ונכנסו לגירעונות כלכליים. כמובן שלא ניתן להתעלם מהמהפך הפוליטי של 1977, כנקודת מפנה שסימנה שינוי ביחס המדינה לקיבוצים. התמיכות הממשלתיות הצטמצמו, והקיבוצים נדרשו להחזיר חובות עצומים. זה היה רגע שפל היסטורי, עבור רבים נדמה היה שהקיבוץ כסמל ישראלי הגיע לקיצו.אז התחילה תקופה חדשה – ההפרטות. רבים מהקיבוצים עברו תהליכי שינוי עמוקים: שכר דיפרנציאלי, חלוקת דיבידנדים, פתיחת שערי הקיבוץ לתושבים מהחוץ. מצד אחד, זה פגע באידיאולוגיה השיתופית המקורית. מצד שני, זה אפשר לקיבוצים לשרוד, להתחדש ולמשוך אליהם משפחות צעירות. בשנות האלפיים כבר לא היה ספק: הקיבוצים לא נעלמו, אלא המציאו את עצמם מחדש. כיום פועלים בישראל 259 קיבוצים, שמאכלסים עשרות אלפי משפחות. חלקם מתנהלים במודל שיתופי מלא, אחרים במודל מופרט או משולב, אבל המכנה המשותף נשמר – קהילה חזקה, מידה רבה של ערבות הדדית, ונכונות לקחת אחריות אזורית ולאומית. הקמת התנועה הקיבוצית המאוחדת בשנת 2000 סימנה את תחילתו של עידן חדש. לראשונה אוחדו “השומר הצעיר” והתק"ם (תנועה קיבוצית מאוחדת) תחת מטרייה אחת כדי להתאים את התנועה לעידן המשתנה. מאז, התנועה הקיבוצית איננה רק ניהול חיי היום־יום של קיבוצים, אלא גוף ארצי שמוביל דיון ציבורי על חברה שוויונית, אחריות הדדית, חינוך וביטחון המזון של המדינה. כך הפכה התנועה הקיבוצית, מהבטחה ציונית ראשונית ועד מודל מתחדש של קהילה שיתופית, למי שמציבה אלטרנטיבה לצד החברה הישראלית הקפיטליסטית והמפולגת – אלטרנטיבה ששמחה מבקש להבליט ולהחיות.
עם שרת ההתיישבות אורית סטרוק ושר האוצר, בצלאל סמוטריץ’ בתחילת תהליכי השיקום של קיבוץ מנרה
שמחה – האיש, הסיפור והחזון
כדי להבין את שמחה, צריך לחזור לרפת של קיבוץ נצר סירני, שם נולד וגדל. ילד קיבוצי קלאסי חיי שיתוף, לינה משותפת, עבודה יומיומית בשדות וברפתות. כבר מגיל צעיר נחשף למשמעות של קהילה שמחזיקה את עצמה, לתחושת ה"ביחד" שמאפיינת קיבוץ אמיתי. "הרפת הייתה בית הספר שלי לחיים". הוא מספר, “שם למדתי ערבות הדדית, אחריות ועבודה קשה. הבנתי שאם אחד לא מגיע לחליבה – כולם נפגעים. זו לא רק פרנסה, זו אחריות קיומית". כיום, שמחה נשוי לכרמל, רופאה אונקולוגית, ואב לארבעה ילדים. חיי המשפחה שלו שזורים באידיאולוגיה של נתינה ושירות ציבורי. בעוד כרמל מטפלת במטופלים המתמודדים עם מחלת הסרטן, שמחה רואה בתפקידו שליחות לאומית: להבטיח שהקהילות הקיבוציות, שמחזיקות את גבולות המדינה, ישגשגו ויתפתחו. את דרכו הציבורית החל בניהול התאחדות יצרני החלב. זהו אחד הענפים המרכזיים ביותר בחקלאות הישראלית, וככזה נושא עליו אחריות אסטרטגית לביטחון המזון של המדינה. בתפקיד זה הוכיח יכולת ניהולית גבוהה, שילוב בין הבנת השטח והקשיים של החקלאי לבין זווית ראייה רחבה על האתגרים של משק חקלאי מודרני מול שווקים בינלאומיים. באפריל 2025, כחצי שנה לאחר תחילת מלחמת חרבות ברזל, נבחר לעמוד בראש התנועה הקיבוצית: "לא היה לי יום אחד של חסד. היינו צריכים לדאוג לליווי של הקהילות המפונות, לארגן מתנדבים להצלת רפתות, לולים ושדות. להתמודד עם כאב ושכול של אנשים שאהבנו והוכרנו ולנהל מערכה אזרחית לאומית". בריאיון שמחה מדגיש את הצורך צורך בגמישות מחשבתית ובהתאמה למציאות כלכלית חדשה. כדי לשלב בין האמונה בחיי השותפות, בשוויון ובסולידריות לצד חברה מודרנית ומגוונת.
"שמחה מספר על היום ששינה את החיים של כולנו ומבחינתו ישנה את משימת חייו: “ההיתי בבית. בשש עשרים ותשע בבוקר התחילו האזעקות הראשונות לא הבנו במה מדובר. אשתי אומרת לי: זה בטח טעות או ניסוי צופרים. אבל זה לא היה טעות. דקות אחר כך כבר היה ברור שמשהו ענק קורה". תוך שעות ספורות זרמו אליו ידיעות מחברים ושותפים ברפתות של קיבוצי העוטף שמתחננים לעזרה ומבקשים ממנו "תשלח צבא". הידיעה על נפילתו של חברו, אופיר ליפשטיין ז"ל, יו"ר המועצה האזורית שער הנגב שנהרג באותו הבוקר הכה אותו בתדהמה אך מאז נאלץ לקחת חלק ביותר מ-200 לוויות של בני הקיבוצים (המהווים כ־25% מהרוגי המלחמה). לצד השכול, התגלתה עוצמה אזרחית אדירה. התנועה הקיבוצית הקימה חמ"לים, גייסה כ־7,000 מתנדבים מכל רחבי הארץ להציל רפתות ושדות נטושים, והפכה למוקד סולידריות לאומי. “גילינו את ישראל היפה", אומר שמחה. “בתוך הכאב, התגייסו אנשים מכל המגזרים חילונים, דתיים, ערבים וסטודנטים כדי להחזיק את החקלאות ואת היישובים בחיים".
במשרדו, עם חלקי טיל שמצא בסמוך לקיבוץ משגב עם
מה הלקחים שלך מהמלחמה האחרונה במישור האזרחי?
"יש צורך להכין תכנית טובה יותר מפורטת ומדורגת לטיפול האזרחי ביישובי קו העימות. במקרה הנוכחי מרבית היישובים עד 5 ק"מ מהגבול פונו, אבל תושבים של שמונה קיבוצים בגליל העליון שקיבלו את השם “השמינייה” נותרו להתגורר בלב שטח קרב וללא שירותים אזרחיים נגישים. התושבים לא זכו להכרה רשמית או לתמיכה מוסדרת מהמדינה, אך המשיכו להחזיק את הקו – זה מצב לא ייתכן". הוא מדגיש. “אנחנו דורשים נוסחת פיצוי ברורה לכל יישוב בטווח של 20 ק"מ מהגבול, כדי שתהיה ודאות. אי אפשר להשאיר אנשים בלי תשובות".
מה החידוש בחזון שאתה מביא?
"החזון שלי אינו מסתפק בקיבוצים בלבד", הוא מדגיש. מבחינתו, הקיבוץ הוא מודל שניתן וצריך ליישם גם במרחב העירוני: "אני לא רואה את הקיבוץ כאי בודד", הוא מסביר. “אני רואה אותו כחלק מסיפור רחב יותר של החברה הישראלית שיכולה להיות שוויונית יותר, צודקת יותר, סולידרית יותר וזו המשימה שלי". שמחה טוען שהצפון יכול להוות מודל לשאר חלקי הארץ. החיבור בין הקיבוצים לבין קריית שמונה, בין העיר לבין הכפר, הוא מבחינתו לא מותרות אלא הכרח: “העתיד של קריית שמונה והקיבוצים כרוך זה בזה. אנחנו צריכים לבנות כאן סיפור חדש, שיחזיר את התקווה". את הרעיון הוא מכנה “כפיר” – יחסי כפר ועיר. בעיניו, אי אפשר להמשיך לחשוב על קריית שמונה והקיבוצים כעולמות נפרדים: “אנחנו שכנים, אבל יותר מזה – אנחנו שותפים”.
מה ההזדמנות שאתה מזהה עבור קרית שמונה?
"קריית שמונה יכולה להיות מודל לאומי,” הוא מסביר. “עיר שבה הערכים הקיבוציים – סולידריות, שותפות וערבות הדדית פוגשים את החיים העירוניים. זה סיפור חדש שיכול לתת השראה לכל ישראל". שמחה מציע מודל מהפכני: להפוך את קריית שמונה לעיר שיתופית, בהשראת מונדרגון שבספרד – עיר שמבוססת על עקרונות קואופרטיביים הכוללים הקמת בנק שיתופי מקומי, הרחבת יוזמות אנרגיה סולארית, דיור ציבורי איכותי ושוויוני, אוניברסיטה אזורית, ופעילות תרבותית עשירה שתשמש את כלל תושבי הגליל. לדבריו מדובר בתהליך אפשרי בהחלט אך לשם כך הוא קורא לשיתוף פעולה הדוק בין ראש העירייה, אביחי שטרן לבין ראש המועצה האזורית גליל עליון, אסף לנגלבן "רק אם נבין שהמשימה משותפת, נוכל להזיז דברים".
סיפור חדש לצפון
שמחה מביט קדימה, מעבר למלחמה, מעבר למשבר. מבחינתו, התפקיד של התנועה הקיבוצית הוא לא רק לשמר את הקיים, אלא "להדליק את האור" ולהוביל מהלך לאומי של התחדשות: "סיפור חדש לצפון משמעותו תשתיות מתקדמות, חינוך איכותי, תרבות עשירה, אבל בעיקר – תחושת שליחות. לגור בפריפריה זו לא עניין של איכות חיים – זו משימה!”. שמחה רואה חשיבות גדולה להכניס תחת כנפי התנועה הקיבוצית אוכלוסיות נוספות, בעיקר שיתוף פעולה עם הקיבוץ הדתי והוא מדגיש את השינויים שכבר מתקיימים היום בשטח מבחינת שילוב בין מגזרים: "בקיבוצים רבים כבר נפתחו בתי כנסת ומקבלים משפחות מסורתיות ודתיות לצד חילוניים: "החברה שלנו משתנה, ואנחנו צריכים להשתנות איתה ולשמור על העקרונות של חברה סולידרית”. שמחה מזכיר ומדגיש בנקודה זו את נושא החטופים ואומר: "אסור לנו להתרגל למצב שבו יש אנשים שעדיין לא שבו הביתה. זה המבחן של החברה שלנו, של הערבות ההדדית שלנו".
בנטיעות טו' בשבט בקיבוץ משגב עם
דור חדש של הנהגה
נדמה שהתנועה הקיבוצית בהנהגתו של שמחה עומדת בפני עידן חדש. התקופה החלוצית הסתיימה, תקופת ההפרטות הסתיימה גם כן, כעת הגיע הזמן לעידן חדש של הפצה וביסוס האידיאולוגיה הקיבוצית ובניית אלטרנטיבה מבוססת ומכובדת להנהגה. במובן זה שמחה, באיחור קל, שואף להוביל את התנועה לסטנדרטים של המאה ה־21, להרחיב את אופי הקיבוצים, לדבר בשפת הדור הצעיר ולהוביל תנועה חברתית־לאומית שנמצאת גם בעיר וגם בכפר ומחברת בין חזון לעשייה: "אנחנו כאן כדי להדליק את האור לא כדי לקונן על החושך". מבחינתו, עבור הצפון מילים אלו, כעת יותר מתמיד אינן סיסמה אלא דרך חיים.
