מחקר בינלאומי חדש שנערך ע”י ד”ר אלון גולדברג, מהחוג לחינוך והתכנית לתואר שני בדרמה תרפיה, במכללה האקדמית תל-חי וד”ר אלברטו דיאוניג’י ליצן רפואי ונשיא התאחדות הליצנים הרפואיים באיטליה, ובתמיכת ארגון “רופאי חלום” הישראלי, בחן את המאפיינים של הליצנים הרפואיים ואת רווחתם הנפשית. המחקר יוצג בכנס “היבטים רב-תחומיים של ליצנות רפואית וטיפולית”, שיתקיים בסוף החודש (31/12) במכללה האקדמית תל-חי.

צילום: ויקיפדיה

מתחילת המאה ה-21 התפתח השימוש בליצנות רפואית וטיפולית באופן עקבי ברחבי העולם. ליצנים מועסקים במוסדות רפואיים ושיקומיים, במוסדות חינוך, בריאות הנפש ורווחה. הליצנים מתחברים למטופלים בקשר אמפתי ומעצים, תוך שימוש בכישוריהם בדרמה/משחק, מוזיקה, סיפור סיפורים, הומור ודמיון.

במחקר השתתפו 62 ליצנים וליצניות, חברים ב”רופאי חלום” הישראלי. הנחקרים התבקשו לדווח, בעזרת שאלונים לדיווח עצמי, על רמת רגישותם הגבוהה מאוד, על אסטרטגיות מתן הטיפול שלהם ועל רמת הדיכאון אותה הם חווים בחודש האחרון.הממצאים שעלו מהמחקר מצביעים על כך ש- 43.5% מן הליצנים הינם בעלי רגישות גבוהה מאוד, דהיינו שכיחות גבוהה משמעותית מזו הקיימת באוכלוסייה הכללית. בנוסף, נמצא במחקר כי ככל שהרגישות גבוהה מאוד, כך אסטרטגיות מתן הטיפול של הליצן היו אפקטיביות פחות, והתבטאו ברצון “כרוני” לטפל באחר יתר על המידה, תוך מכוונת נמוכה לצרכיו האמתיים של המטופל, ואף לעיתים מכוונות לצרכי הליצן עצמו. ממצא חשוב נוסף שעלה מהמחקר, הצביע על כך, שככל שמתן הטיפול היה אפקטיבי פחות כך עלו הדיווחים על דכאון בקרב הליצנים הרפואיים.

“ראשית, ניסינו לבחון האם דרישות העבודה הייחודיות של הליצן הרפואי, דהיינו, היכולת לזהות במהירה את צרכי המטופל, מתן המענה המהיר לצרכים אלו, תוך השימוש ביכולות אמפטיות, מושכות אנשים בעלי אישיות רגישה מאוד לבחור בקריירה זו” מסביר ד”ר גולדברג “לפיכך, המחקר בדק מהי שכיחות “אישיות רגישה מאוד” (Highly Sensitive Personality) בקרב ליצנים רפואיים, ביחס לאוכלוסייה. “רגישות גבוהה מאוד” הינה יכולת ביולוגית-מולדת בה מחזיקים 25%-30% פרטים באוכלוסייה, והיא מתייחסת ליכולת להיות ער לגירויים ושינויים עדינים בעצמי ובסביבה. יכולת זו, מאפשרת מחד רגישות גבוהה יותר למצוקות האחר, ומאידך גם נטייה למוצפות רגשית וסנסורית. כמו כן, בדקנו גם את הקשר בין אישיות זו לבין יכולתם להעניק טיפול בצורה מותאמת למטופלים, והאם קיים קשר לרמת הדיכאון של הליצן הרפואי (שאלת “הליצן העצוב”)

“מסקנות המחקר משמעותיות מאוד לגיוס והכשרה של ליצנים רפואיים” אומר ד”ר גולדברג “נראה כי רגישותם הגבוהה מאוד של הליצנים הרפואיים בסביבה רוויית לחץ, עלולה לפגוע באיכות הטיפול ומעלה את מצוקתם הרגשית. לפיכך, יש הכרח להסדיר את מיון המועמדים למקצוע, את הכשרתם של הליצנים הרפואיים, ולבסוף להקצות משאבים לתמיכה נפשית עבור הליצנים הרפואיים במהלך עבודתם. בהתייחס לממצאי המחקר, עולה צורך באיתור הליצנים בעלי הרגישות הגבוהה מאוד כבר בשלבי המיונים וההכשרה, תוך שימת דגש על יכולותיהם הייחודיות,ולהמשיך ללוות אותם ע”י פסיכולוגים ואנשי מקצוע, במהלך עבודתם הטיפולית, על מנת לשפר את יכולתם לווסת את רגשותיהם ולקדם את רווחתם הנפשית“.  

פרופ’ מולי להד, מומחה למצבי לחץ וחרדה מהמכללה האקדמית תל-חי, “ממצאים אלו מצטרפים לעבודות שנעשו בקרב אנשי מקצועות הרפואה בארץ ובחו”ל המצביעות על ההשפעה הפסיכולוגית והתפקודית של הנחשפים לעוצמות הסבל והכאב של המטופלים שלהם. אולם בעוד שרופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מקבלים הדרכה ובמסגרתה גם תמיכה חברתית /נפשית הליצנים חשופים לאירועי קיצון ללא תמיכה מסודרת או הדרכה המאפשרת עיבוד של החוויות הקשות והפרדה בין החשיפה לקשיים בעבודה לבין הבית והמשפחה כפי שמעיד אחד הליצנים במחקר שנערך ע”י עמרי אל רואי  “רבים מהליצנים מתארים משברים שפקדו אותם, אם לאחר מקרה פטירה של ילד שהכירו או אם עקב עומס נפשי מצטבר, אני באיזה שהוא שלב נשברתי גם, בכיתי כמו איזה ילד. פשוט נשברתי מרוב הדברים שלהם.אתה רואה דברים שלא כל יום אתה יכול לראות”. ומוסיף “הליצנים הרפואיים שהינם הורים, מתארים כי החשיפה לילדים חולים, העלתה אצלם את סף החרדה לגבי ילדיהם והפכה אותם למעט “היפוכונדרים” ביחס אליהם. תופעות אלו המוכרות בהגה המקצועית כתשישות חמלה” מסביר פרופ’ להד “מתארות מצב שגם בתום העבודה גם כשהליצן לכאורה עזב את בית החולים העומס הנפשי והרגשי ממשיך ללוות אותו ועלול כאמור לעיל גם לפגוע בבריאותו האישית, הפיזית והנפשית וגם ביכולתו לסייע למטופלים. הכשרה סדנאית מקצועית איננה מספקת המקצוע הזה חייב להפוך למקצוע טיפולי מוכר ונראה שהמקום המתאים ביותר הוא במסגרת תואר שני בדרמה תרפיה באקדמיה”.