מה גורם למנהל מחלקת החינוך של המועצה לצאת למסע הישרדות קשה ומתיש, דרך רכסי הרים החוצים 14 מדינות בארצות הברית, שהוא מוקף בדובים ונחשים, ללא אוכל, קליטה וקשר לאנושות? קרלוס גולדברג ניסה לענות לעצמו על השאלה הכה מתבקשת בספר חדש שהוציא לאור. לאחר ארבע שנים של שתיקה, קרלוס מדבר על המסע בשביל הקשה בעולם וגם מסביר שבגיל 63 ידו עוד נטויה.

 

שירי פריאנט

 

“גם ברגע שהמטוס נחת בקצה השני של העולם, באטלנטה, ג’ורג’יה, ולאחר טיסה אינסופית וישירה מישראל, לא יכולתי למצוא לעצמי תשובה מספקת לשאלה המכרסמת – למה נקלעתי לזה”.

 

כך מתחיל ספרו של קרלוס גולדברג, “שבעה מיליון צעדים”, שיצא לאור לפני חודש. וגם אני, במשך שיחה ארוכה ומרתקת, ניסיתי להבין דבר אחד – למה? למה מנהל מחלקת החינוך של המועצה האיזורית מבואות חרמון, שנמצא כמה שנים לקראת פרישה ועבר מזמן את משבר גיל הארבעים, מנצל את ימי החופשה הרבים שהצטברו לו על מנת לצאת להרפתקאה מסוכנת בצד השני של העולם? לא בית מלון, לא בטן-גב ולא פינוקים. מסע רגלי במשך חודשיים, הליכה של 60 ק”מ ביום, עם תרמיל כבד על הגב, בגשם ובבוץ, בין רכסי הרים, ביערות פרא, בממלכת הדובים והנחשים, לגמרי לבד. בלי אוכל משביע, בלי מים ובלי אף אחד שיוכל לעזור לו במקרה הצורך. אז ניסיתי. אני לא חושבת שקרלוס בעצמו הבין למה הוא עשה את זה לעצמו. עזב את הבית, הורים מבוגרים, אשה, שלושה ילדים בוגרים, עבודה, ויצא למסע אל הלא נודע. מה שבטוח, הוא היה עושה את זה שוב.

 

מארגנטינה לקרית שמונה

 

קרלוס בן ה-63, תושב רמות נפתלי, נולד בפרגוואי. משפחתו היגרה לארגנטינה וכשקרלוס היה בן 18, הם עלו לארץ. הוא הבכור בין שלושה אחים, כולם גרים בצפון. לארץ הוא עלה בתור סטודנט ולמד באוניברסיטת חיפה, בעוד שהוריו גרו בבאר שבע, שם אביו, ד”ר יעקב גולדברג, ניהל את חדר המיון. “כשעליתי לארץ לא דיברתי מילה אחת בעברית. את התואר בחינוך ופסיכולוגיה עשיתי באנגלית. רק כשהתגייסתי לצבא, בגיל 21, למדתי עברית”, מספר קרלוס. “הייתי עוף מוזר בצבא. לאחר שהשתחררתי, הציעו לי עבודה בתחום החינוך בקרית שמונה. באותה תקופה הוריי כבר עברו לצפון. בעקבות מלחמת יום כיפור, החליטו לפתוח את בית החולים בצפת, שהיה אמור להיפתח מאוחר יותר, ואבא עמד בראש המחלקה הכירורגית.”

 

 

קרלוס שמע שבמשרד החינוך מחפשים מורים אקדמאים בקרית שמונה. הוריו כבר גרו בכפר בלום, אז הוא החליט להצטרף. הוא לימד אנגלית במשך 15 שנה בבית ספר יסודי בקרית שמונה, כאשר  בשנה האחרונה ניהל אותו ואז החל עידן חדש שעדיין לא נגמר. קרלוס החל לנהל את מחלקת החינוך של המועצה האיזורית מבואות החרמון לפני 20 שנה, ובעוד כארבע שנים יסיים את תפקידו. “אני, הגזבר והמהנדס הגענו למועצה בערך באותה תקופה, ואנחנו עובדים יחד כבר 20 שנה, עבדנו מול שלושה ראשי מועצות”, אומר קרלוס.

 

העבודה בניהול שונה מחינוך, איך היה עבורך המעבר לצד השני?

 

“הייתי מורה ולפתע מצאתי את עצמי מנהל בית ספר ואז מנהל מחלקת החינוך. זה שונה אבל זה מאוד חשוב בשביל לבצע את התפקיד בצורה הטובה ביותר. אי אפשר לנהל מחלקה בלי רקע של עבודה בשטח. אני בעצם הגורם המתווך בין הילדים והוריהם למשרד החינוך. זה לא תמיד פשוט. לפעמים אני נאלץ לכפות את ההחלטות של משרד החינוך על המשפחות ולפעמים אני נלחם במשרד החינוך בשביל התלמידים וזכויותיהם. צריך לדעת ללכת בחוכמה בשביל ששני הצדדים ילכו איתי, אבל הפוקוס הוא תמיד הילד”.

 

20 שנה בתפקיד, לא נשחקת?

 

“אני הולך לעבודה בכיף, אין יום כמו קודמו. כל יום הוא שונה, אין שגרה. עם זאת, בעוד 4 שנים אצא לפנסיה בשמחה, יש לי כבר תוכניות, אבל כשאתה רואה משפחות שלמות שאתה מלווה את כל ילדיהן במשך שנים במערכת, זו הרגשה נפלאה, לראות אותם גדלים”.

 

חדשות טובות וחדשות רעות

 

אבל כנראה שבעבודה שלו יש רגעים של שגרה, כי קרלוס רצה לשבור אותה. “יש את משרד החינוך ויש את מה שמשחרר אותי”, אומר קרלוס. ה”משהו” הזה הוא לא גולף או בינגו. קרלוס החליט בגיל 30 להתחיל בריצת מרתונים. “שיחקתי טניס כל חיי, אך בשלב מסויים החלטתי לשנות כיוון. שירתתי בגולני בזמן מלחמת לבנון הראשונה במילואים וחזרתי שבור. במהלך כל התקופה במילואים, הכנתי לעצמי רשימה של דברים שאני רוצה לעשות אם אחזור הביתה. אחד מהם היה לרוץ מרתונים. כשחזרתי מהמלחמה, התחלתי בלי למצמץ”.

 

 

קרלוס התאמן ורץ ב-25 מרתונים במשך 12 שנה. “מרתון זה אורח חיים, זה ממש חלק מיום העבודה. העבודה האמיתית שלך נגמרת ואז אתה מתחיל עבודה חדשה”, מסביר קרלוס. “זה גזל ממני הרבה שעות וזמן מהמשפחה, ולאחר 12 שנים זה כבר התחיל לשעמם וחיפשתי את הריגוש הבא. אמרתי לאשתי חנה שאני מתכוון לסיים את המרתונים בבום גדול. חיפשתי את המרתון הקשה ביותר בעולם בשביל להשתתף בו ולהפסיק עם הריצות לתמיד”.

 

ומהו המירוץ הקשה ביותר בעולם? תעשו גוגל ותמצאו את מרתון סהרה. מדובר במרתון שמתקיים במדבר החם והגדול בעולם – מדבר סהרה, שמתפרס על מדינות צפון אפריקה. המירוץ נערך בחלקו של המדבר במרוקו, בו המשתתפים רצים במשך שבעה ימים עם כל הציוד על הגב. העינוי הזה עולה כ-10,000 דולר ובתמורה המשתתפים בו מקבלים כ-9 ליטר מים ביום. “במשך שישה ימים רצים 40 ק”מ ביום, וביום השביעי רצים מרחק כפול”, אומר קרלוס. “אני הייתי הישראלי היחיד במירוץ ובכלל השלישי שהשתתף מהארץ. מדובר במירוץ מאוד יוקרתי ונחשב, קשה להתקבל אליו. הייתי אז בן 52 והתאמנתי אליו במרץ. מצד שני, הגעתי למקומות שלעולם לא היה לי יוצא להכיר, לולא המירוץ. רצתי בלב מדבר.”

 

כשחזר קרלוס לארץ, פנה לאשתו ואמר: “יש חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שחזרתי הביתה בשלום, החדשות הרעות הן שגיליתי עולם חדש של מרתונים ואני לא מתכוון להפסיק”. יאמר לזכותו של חנה, שהיא עמדה לצידו לאורך כל ה”שיגעונות” שלו. קרלוס גילה עולם חדש, עולם של ריצות סיבולת. בניגוד למרתונים שרצים בשביל לשבור שיאי ריצה בזמן קצר יותר, מירוצי הסיבולת הם ארוכים יותר, הריצה איטית יותר, בדרך כלל בטבע, אבל עובדים יותר על סיבולת הגוף. מדובר בריצה קשה, במיוחד לקרלוס, בן ה-52. אבל פעם אמרו שגיל הוא רק מספר, וכנראה שצדקו. קרלוס חזר מהמירוץ בלי שום כוונה להפסיק בבום, אלא להיפך, המטרה הייתה להמשיך לאתגר את עצמו ולהגיע לקצת היכולת שלו. “חזרתי פצוע כולי וכואב, אבל ההרגשה הייתה עילאית. הצלחתי לעשות את זה.”

 

שביל ישראל ב-13 יום

 

כשחזר לארץ, חברים עודדו את קרלוס לעשות את הדבר שעוד לא נעשה בעבר – לרוץ את שביל ישראל כנגד השעון. שביל ישראל מתחיל ליד ביתו של קרלוס, שגר ברמות נפתלי, ומסתיים באילת. אורכו כאלף ק”מ. בדרך כלל המטיילים בו הולכים בשביל במשך חודשיים עד שלושה חודשים. קרלוס עשה אותו ב-13 יום. “את המסלול עשיתי לבד. עוד לפני שיצאתי, דיברו על כך שאני ארוץ בשביל ישראל בתקשורת, אמרו שאני הולך לשבור את השיא, כך שלא היה מצב לסגת. יום הריצה שלי התחיל בחמש בבוקר ונמשך עד 10 בלילה. זו לא רק ריצה, אלא גם זחילה וטיפוס, הגוף שלי היה כל הזמן בתנועה. זה היה אתגר ענקי, כאבתי כל הדרך, דיממתי, אבל כשאתה מצליח, זו הרגשה שאין כמותה. רצתי בממוצע 75 ק”מ ביום ושברתי את השיא שלא נשבר עד היום. המשפחה והחברים חיכו לי באילת לחגוג איתי בקו סיום, אבל בשבילי זו הייתה רק ההתחלה”.

 

שברת שיא, זה לא הספיק?

 

“הבנתי שעדיין לא הגעתי לנקודת השבירה שלי, לקצה היכולות הפיזיות שלי. הבנתי שלאמביציה אין גבולות. רציתי להמשיך ולאתגר את עצמי ולהגיע לנקודה שממנה אני לא יכול להמשיך יותר”.

 

בחגיגות ה-60 למדינה, קרלוס החליט לעשות שוב את מה שלא נעשה בעבר- מירוץ גבולות. הוא רץ מקרית שמונה לראש הנקרה, רץ לאורך מישור החוף לעוטף עזה, הגיע לגבול מצרים דרך אילת, עלה לכנרת, רמת הגולן, חרמון וחזר לקרית שמונה. סך הכל 1200 ק”מ- מסלול ארוך יותר משביל ישראל. את המירוץ סיים תוך 15 יום, אך עדיין לא הגיע לנקודת השבירה שלו.

 

לי ולקרלוס יש נקודות שבירה שונות כנראה. 27 שנים מפרידות בינינו, ואת שביל ישראל אתעייף לעשות אפילו בנסיעה. אבל קרלוס? זה לא שבר אותו. השאלה מה כן? והאם כשימצא את נקודת השבירה שלו, זה יהיה מאוחר מדי? האם הסיכון בסופו של דבר יהיה גדול מדי? האם זה יהיה שווה את זה? קרלוס מנסה להסביר: “אתה כל הזמן חושש שמשהו יקרה, הרי אתה לבד. אני אישית אוהב להיות לבד, זה לא מה שמפחיד אותי. גם בשביל ישראל ישנתי בחוץ, התמזגתי עם הטבע. אני הרפתקן, עם זאת אני יודע לשמור על עצמי ולא לוקח סיכונים לא מחושבים”.

 

לאחר שעשה את הבלתי אפשרי, הגיע “הטיול הגדול”, האתגר העצום, הגרנד פינלה, אם כל המסלולים – שביל האפלצ’ים, אליו התכונן במשך שנה, אך שום תכנון לא הכין אותו למציאות. על שביל האפלצ’ים מרצה קרלוס בפני מבוגרים, הרצאה שגרמה לו לכתוב ספר פרוזה בעקבות מסעו הקשה. עד היום לא חושף קרלוס את כל מה שקרה בו, אבל את רוב מחשבותיו תוכלו לקרוא בספר “שבעה מיליון צעדים”, שנמצא ברשתות הספרים הגדולות.

 

ישן עם הדובים

 

שביל האפלצ’ים עובר דרך רכס הרים שחוצה את כל החוף המזרחי של ארצות הברית. הוא מתחיל באטלנטה ומסתיים בגבול קנדה – חוצה 14 מדינות ואורכו 3600 ק”מ. ואם חשבתם שיש דמיון בין השביל הזה לשביל ישראל- טעיתם. מדובר במסלול שעובר בפרא, ביערות, במקום שאין בו ציפורים בגלל החושך, רק נחשים על העצים. קרלוס חקר את המסלול, אבל הוא לא דמיין לעצמו שיחיה כמו אינדיאני במשך חודשיים, במסע של הישרדות על חייו. קרלוס החל את המסלול לגמרי לבד. שאר המטיילים הקדימו אותו בחודשיים. בשלב מסוים הוא השיג אותם והמשיך הלאה. קרלוס מראה לי תמונות וסרטונים מהשביל. משהו בין “אבודים” ל”בעל זבוב”, עולם שאין בו גבולות. שלא נדבר על קליטה בטלפון הסלולרי. “ההכנות למסע היו קשות מבחינה לוגיסטית. התכוננתי במשך שנה, למדתי את המסלול, שלחתי אספקה לנקודות בשביל כי ביער אין כלום. פלאפון היה לי אבל לא הייתה קליטה ברוב המקומות, רק בגבהים. בארצות הברית ידעו שאני מגיע ועקבו אחר המסע שלי. הגעתי בשביל לשבור שיא – לסיים את כל השביל ב-60 יום”.

 

את המסע התחיל קרלוס במאי, בשיא עונת הגשמים. “רוב הזמן הייתי ספוג במים. הייתה לי חליפה אחת ששמרתי עליה יבשה בשביל השינה. כשהתעוררתי, שוב החלפתי לבגדים רטובים. בחודש הראשון רק הלכתי בגשם, בבוץ, עם משקל כבד על הגב, בודד, באמת לא היה לי שום קשר לאנושות. אבל זו הייתה חוויה, חוויה הישרדותית. בניתי לעצמי מחסה בלילה, שמרתי על עצמי מפני חיות, איתרתי מקורות מים בשביל לשתות, וויסתי את האוכל בשביל שזה יספיק, ממש חיי פרא”.

 

קרלוס חזר מהמסע 17 קילו פחות. המנה היומית שלו הייתה שקית של מנה חמה משודרגת. בנוסף, הוא צרך כל מיני אבקות וג’לים שיזינו את השרירים, אבל לא את הבטן. “כל המסע חלמתי על פיצה. הייתי עסוק במחשבות על אוכל בלי הפסקה. הייתי חייב להסתפק במנה אחת ביום בגלל המשקל הכבד, סחבתי על גבי את כל אספקת האוכל לזמן ממושך, עד שהגעתי לנקודה בה אספתי את האספקה הבאה.”

 

הגשמים פסקו, אבל החלה מכה אחרת. היער התמלא בחרקים, ג’וקים ונחשים. “לא היה מקום לשבת מרוב הג’וקים. אנשים נעקצו מזבובים ויתושים והיו חייבים להתפנות לטיפול רפואי. למזלי, היה איתי תיק רפואי וטיפלתי בעצמי.”

 

במהלך הטיול נפגש קרלוס עם חברים מהארץ בנקודות מסוימות בשביל, שסיפקו לו אוכל וליוו אותו לקו הסיום. בשביל להגיע לקו הסיום, ביומו האחרון של המסלול, קרלוס טיפס לפסגתו של הר קטאדין. לפסגה הגיע בדמעות. את השיא הוא לא שבר, אבל הגיע קרוב מאוד, הוא סיים את המסלול ב-61 יום.

 

“חזרתי מותש, רעב ועייף. הורדתי 17 קילו ב-60 יום, וכמה שהייתי רעב, לא הייתי מסוגל לאכול כלום. החזרה לארץ לא הייתה קלה. בתקופה הראשונה ישנתי על הרצפה בבית כי פשוט לא הייתי מסוגל לישון במיטה. כל מיני פציעות שהיו לי במסע פתאום החלו להכאיב לי מאוד. במהלך המסע  שברתי צלעות, כתוצאה מנפילה חזקה. שם לא הרגשתי את הכאב, אבל בבית כל הכאבים צפו. סבלתי מכאבי גב חזקים, לא הייתי מסוגל לשבת, ומעבר לכל זה, חזרתי מיד לעבודה. אחרי חודשיים של ניתוק מהעולם החיצוני, פתאום חזרתי לעבוד עם אנשים, וזו הייתה משימה לא קלה”.

 

קרלוס מהר מאוד חזר לשגרה, אבל המסלול ליווה אותו בכל רגע בכל יום. “לא דיברתי על המסע, לא הייתי מסוגל לדבר על מה שעברתי שם. לפני ארבע שנים, התחלתי להרצות בפני אנשים על המסע שלי וזה עשה לי טוב. ראיתי שאנשים נהנים מההרצאה, אז החלטתי להגשים את מה שרציתי לעשות מלכתחילה ולכתוב ספר פרוזה בהשראת המסע”.

 

קרלוס כתב במרץ ותוך חודש הספר כבר היה מוכן. לפני חודש הוא יצא לאור ושמו “שבעה מיליון צעדים”. קרלוס אומר שהספר אינו ספר מסע.  “אני מספר שם דברים יותר אישיים, דברים שעברתי. הוא סובב סביב המסע, אבל הוא ספר פרוזה לחלוטין. אני חושב שאנשים יהנו ממנו, כבר קיבלתי ביקורות טובות והספר נמצא ברשתות הספרים הגדולות.”

 

 

ואכן מדובר בספר מאוד אישי, אבל קליל, זורם. הוא מורכב מהמון סיפורים קצרים בעלי רצף כרונולוגי. קרלוס מספר בצורה הומוריסטית על המסע ומה גרם לו לצאת ולעשות את הבלתי אפשרי. ספק אם זה המסע האחרון שיעשה קרלוס, אבל יש עוד ארבע שנים עד הפרישה. “אמא שלי אומרת שכל השערות הלבנות שלה זה בגללי, אבל אני יכול לומר שמאז שאני חי את חיי המסעות האלה, אני חי יותר טוב עם עצמי. היכולת לצאת ולגעת בבלתי אפשרי ולחזור – זו הרגשה עילאית שאין לה אח  ורע”.