איך יודעים שמערכת הבחירות התחילה? כששר החינוך יואב קיש מגיע לקריית שמונה עם "בשורה"
עו"ד ימית מלול ינאי
השבוע הודיע שר החינוך, יואב קיש בטקס ממותג על הקמת אוניברסיטת קריית שמונה. נשמע מרשים, נכון? אבל כשמסירים את נייר העטיפה, מתגלה מציאות שונה לחלוטין: המכללה האקדמית תל חי שודרגה לאוניברסיטה, כאשר חצי ממנה – הקמפוס המזרחי – עובר לשיפוט העיר, בעוד החצי השני נשאר במועצה האזורית גליל עליון. זה לא גיים צ'יינג'ר, זה קמפיין בחירות: קריית שמונה קיבלה תמונות יח"צ וחצי קמפוס, אחרים קיבלו שליטה וכסף. כשלמדתי באוניברסיטת ברקלי, ראיתי איך עיר שלמה חיה וצומחת סביב האוניברסיטה שלה. כל חולצה, כל כוס, הכול נושא את השם המלא של ברקלי. זו גאווה, זו הכרת ערך עצמית. קריית שמונה, כמו באר שבע, אמורה להיות המצפן לאזור שלם. אבל במקום להפוך לעיר מחוז, היא נשארת חצר אחורית, וקיש מקבע את המעמד הסוציו-אקונומי הנחות שלה.השאיפה הייתה שהאוניברסיטה כולה תעבור לקריית שמונה, בדיוק כמו אוניברסיטת באר שבע. אבל במקום זאת, קיבלנו חצי אוניברסיטה: הקמפוס המערבי, שבו נמצאים חוגי המדע בעלי הפוטנציאל הכלכלי, נשאר בשליטת מועצה אזורית גליל עליון. קריית שמונה קיבלה את הקמפוס המזרחי של מדעי הרוח, זה שניצב מעל בית העלמין תל החי מעל תל המת.
אבל הסיפור לא נגמר כאן. בשיחה שקיימתי השבוע עם השר זאב אלקין, האחראי על שיקום הצפון, נודע לי שהועבר תקציב לרכישת מכון המחקר מיג"ל. מיג"ל, שהוקם ב-1979 ושנים התקיים על תקציבי ממשלה, היה בבעלות 34 קיבוצים ומושב אחד. המדינה נשאה בעלויות האחזקה השוטפת שלו – כ-20 מיליון שקל בשנה (בערך). במקום לדרוש שליטה במיג"ל בתמורה למימון הרב-שנתי הזה, המדינה שילמה לרכוש אותו פעם נוספת – 15 מיליון שקל נוספים. כששאלתי את השר אלקין אם יש ברשותו עותק של הסכם הרכישה, תשובתו הייתה שלא. כששאלתי כיצד ייתכן שהסכם רכישה בהיקף של מיליוני שקלים מכספי ציבור אינו גלוי ושקוף, לא קיבלתי תשובה עניינית. פניתי לדוברות המכללה, בשאלות על הרכישה. התגובה הרשמית הייתה: "מיג"ל בבעלות מלאה של תל-חי. לא חל שינוי במעמדה המשפטי של מיג"ל. סכום הרכישה עמד על כ-15 מיליון ש"ח”. כששאלתי על החברות הבנות של מיג"ל, הובהר לי כי "חברות הבנות של מיג"ל וחברת היישום נשארו בבעלותה המלאה של מיג"ל", והוסבר כי "לכל האוניברסיטאות הטובות, בארץ ובעולם, יש חברות כלכליות (חברות יישום) שתפקידן למסחר את הידע שנוצר באוניברסיטה ע"י החוקרים, וכפועל יוצא הן משמשות עוגן כלכלי משמעותי למוסד”. אולם כשביקשתי לראות את הסכם הרכישה עצמו, הופניתי להגיש בקשה לפי חוק חופש המידע. נכתב: "כדוברת המוסד, אני מסייעת לעיתונאים ומנגישה עבורם מידע וידע מתל חי. נושא ההסכמים משפטיים ומסחריים של המוסד אינם משהו שתל חי מוציאה לתקשורת באופן רשמי. לכן תיאלצי לפנות בנושא זה במסלול המקובל באמצעות חוק חופש המידע, לפיו אנו פועלים כמוסד ציבורי“.
זה לא שנות השמונים. זה לא עידן של סאלח שבתי הישן. הציבור של היום רוצה לראות על מה הוא משלם. השאלה המתבקשת היא פשוטה: מדוע המכללה האקדמית תל חי לא מפרסמת מיוזמתה הסכם רכישה שמומן במלואו מכספי ציבור? אם המדינה שילמה 15 מיליון שקל לרכישת מיג"ל, אחרי ששילמה עשרות מיליונים לאורך השנים על אחזקתה, הציבור זכאי לדעת את פרטי העסקה. בקשת חופש מידע מעודכנת ומלאה תוגש היום, ואנו נפרסם את ההסכם לציבור לכשנקבל אותו. נדאג גם שהשר אלקין מהליכוד יקבל העתק מההסכם עליו הוא שילם בכספי ציבור. עד אז, השאלות הגדולות נותרות ללא מענה: מי הבעלים של חברות הבת מיג"ל היום? מי בעלי המניות? איך חלוקת המניות בפועל? מה יקרה עם פיתוחים עתידיים? לתפיסתי, ממשלת הימין הייתה אמורה לשנות את המציאות בקריית שמונה. במקום זאת, קיש העביר שליטה על מיליוני שקלים לאליטה מצומצמת ששולטת בגליל ובמכללה האקדמית תל חי. את המהלך עטפו בסיסמאות ריקות ושיווקו כ"קמפוס", שבפועל הוא קמפוס חלקי, כזה שמנציח את הפערים במקום לצמצם אותם. זה לא מהלך לאומי. זה קמפיין בחירות.
