מידע 8

  • מידע 8, ת.ד 682, קריית שמונה
  • 1-700-703388
  • ziv.meida8@gmail.com

אנגלית שפה יפה

היא הייתה העוזרת של עמוס עוז ז”ל במשך 20 שנה, עבדה כצפרית באגמון החולה, הוציאה דוקטורט בספרות ותואר בגאוגרפיה, ובסופו של דבר מצאה את ייעודה לעזור לאנשים להרגיש בנוח עם השפה האנגלית * ענת אזנקוט נולדה בארצות הברית למשפחה של מהנדסים, ובמהלך חייה ניסתה להימלט מן הגורל שנקבע לה מראש * היא בילתה את רוב חייה בנדודים, אבל הגיעה לגליל בשביל למצוא את בעלה, וכך היה * היום היא נשואה לאייל ואם לשניים, מלמדת לקלוע סלים על ידי ליקוט צמחים ובעלת עסק שמשלב את האהבה שלה לשפות ולאנשים

 

במשך שנים נדדה ענת אזנקוט ממקום למקום. לפני שבנתה את ביתה בצפון, היא חיה במדבר ומדי שנה הגיעה לגליל בתור צפרית באגמון החולה. היה לה חזון שבשביל לפגוש את בעלה לעתיד, היא תצטרך להגיע למסיק זיתים בגליל, וכך היה. הגיעה למסיק ויצאה עם בעל. כיום, ענת ואייל הם הורים לשני “הוריקנים קטנים”. בשדה נחמיה הם גרים כבר 5 שנים, ונראה כי הם שמו סוף לנדודיהם.

ענת נולדה בארצות הברית להורים ישראליים שטסו לתקופה קצרה לצורך לימודים. הם חזרו לארץ כשענת הייתה בת 3.5, וכבר אז היו לה 2 שפות אם. “אמא הייתה בחודש השישי כשהגיעה לארצות הברית עם אחי הגדול” אומרת ענת. “אנגלית ועברית הן שפות האם שלי ואני מרגישה שהן ממש כמו אבא ואמא שלי. הן שפות שונות מאוד אבל אני עוברת בטבעיות בין שפה לשפה. מרגישה איתן מאוד בנוח. לאמא שלי, המצב היה ממש שונה. לאבא יש כשרון פנומנלי לשפות, אבל אמא לא הרגישה בנוח לדבר אנגלית וזה דבר שילווה אותי כל החיים”. אבל לזה עוד נגיע בהמשך.

אמה של ענת נולדה בפולין למשפחת ניצולי שואה. אביה גדל בירושלים, ובמהלך כל שנות ילדותה, המשפחה נדדה ממקום למקום. “תמיד כששואלים אותי מאיפה אני, אני לא יודעת מה לענות. גרנו ברעננה, בניו זילנד, בארצות הברית, בשדה בוקר. אבא אהב לטייל, לעבוד, ללמוד וללמד. הוא סקרן מאוד ויש לו כשרון מדהים לשפות. ברגע שהוא ירד מהמטוס, הוא כבר ידע לדבר את השפה. הוא רצה לראות את העולם, לחוות ולזוז ממקום למקום, ולכן הסתובבנו הרבה”.

גם אמה של ענת מיוחדת מאוד. היא מהנדסת אווירונאוטיקה, ובין השאר היא גם טייסת. לענת זה לא כזה מוזר. “אנחנו משפחה של מהנדסים. כל חיי ניסיתי להימלט מן הגורל הזה, למרות שזה קשה מאוד. יש דרך מאוד מקובלת וקשה לסטות ממנה. להיות עצמאי זה בכלל לשבור את החוקים. אצלנו נהוג לעבוד יותר עם הראש ופחות עם הרגש. המשפחה שלי היא משפחה של מספרים. להרגיש כל מיני רגשות ולחפש את עצמך היה פחות מקובל, ולי היה קשה עם זה. אני התעניינתי ברגשות, בתקשורת. ניסיתי כל הזמן לחבר את הצד החושב לצד המרגיש. המשבר הזה ליווה אותי בסיפור החיים שלי, בסיפור המשפחתי שלי וגם בסיפור שלנו כעם. עוד בגלות היינו סוג של פליטים, עסקנו בהישרדות. ובהישרדות נאלצים לשים את הרגשות בצד, להדחיק אותם. בגלל זה אנחנו נמצאים כל הזמן במצב של להוכיח את עצמנו. זה הביא אותי למצב שניסיתי לחפש את התיקון”.

 

ימי רביעי עם עמוס עוז

ענת בעלת תואר בגאוגרפיה ודוקטורט בספרות. בגיל 23 היא למדה אצל עמוס עוז ז”ל וקיבלה תפקיד בתור העוזרת שלו, תפקיד שמילאה במשך כ-20 שנה. היא מכנה אותו כסוג של אבא שני, ופטירתו לאחרונה השאירה אותה שבורה. “את עמוס הכרתי כסטודנטית לספרות באוניברסיטת באר שבע. פעם נכנסתי למשרד מנהלת המחלקה לספרות לשאול משהו. כשעמדתי בדלת, בדרך החוצה, היא קראה לי לחזור ושאלה אם אני פנויה בימי רביעי בבוקר. שאלה ששינתה ועיצבה במידה רבה את חיי. כך קבלתי את התפקיד. חשבתי שזו התנסות מעניינת לשנה האחרונה בלימודיי, לא דימיינתי שהמסע הזה ימשך כמעט עשרים שנה ושהמפגש עם עמוס עוז מדי יום רביעי בבוקר יהפוך להיות הציר הכי יציב ומתמיד בחיי, מלאי המסעות וההרפתקאות”.

כל יום רביעי נפגשה ענת עם עמוס כדי להתכונן לשיעור. “זו הייתה שעת קבלה שבה סטודנטים יכלו להגיע ולשאול את עמוס שאלות. למרות שהוא לימד שיעורי ענק של מאות תלמידים – הסטודנטים לא הגיעו לדבר עם עמוס. הם פחדו להתקרב לאיש המפורסם, אבל עמוס בכלל לא היה כזה. הוא הסתובב עם אותו תיק צד קטן ובלוי מחאקי, מין תיק חובשים שליווה אותו מגיל 16 בערך, מלא דפים וספרים ועפרונות. הוא תמיד היה מוכן להקשיב. גם כסופר וגם כמורה, עמוס התעניין במה שקורה מתחת לפני השטח, במקומות הכי אפלים של הנפש. היה מרתק לראות את האיש הקטן הזה יושב על השולחן שלו, עם הרגליים מתנדנדות באוויר, ובמשך ארבע שעות משיל את דמות הסופר והופך לשחקן. הוא דיבר על המקומות הכי כואבים, מכוערים, פגיעים ולפעמים אכזריים בנפש האדם. הרבה דמעות נשפכו בשיעורים האלה. גם הרבה צחוק. לפעמים השיעור היה כל כך עוצמתי שאנשים לא היו קמים מהכסא גם כשהשיעור נגמר”.

כשנפטר עמוס, פרסמה ענת פוסט מרגש לזכרו: “אין לי מילים לתאר את כל מה שלמדתי מעמוס.
במשך מחצית מחיי זכיתי מידי יום רביעי לפתוח עם עמוס את הדלת הקטנה והחורקת שמובילה אל מדרגות רעועות שמתפתלות מטה, מתחת לפני האדמה, למקומות הכי אפלים, עד לתחתית. עד למקום שבו הכי חשוך, הכי כואב. עד לתחתית הבאר, מתחת למים. כי שם, בבוץ וברפש, שם נמצאים האוצרות האמיתיים. עמוס, תודה שלימדת אותי ושוב ושוב איך לעבור את המסע הזה עד לתחתית וחזרה. איך ללקט פנינים גם במים הכי חשוכים. איך לא לוותר, איך לא להתבייש, איך לחכות בסבלנות, איך לצרוח, איך לשהות בשקט ליד רגשות צועקים, איך לא פחד ממה שכואב, איך לא לפחד מהפחד, איך לא לפחד מהמוות. איך למות ואז לחזור שוב לתחייה. איך לפתוח דלת גם למי שלא יודע שהיא קיימת”.
מצאה בעל במסיק זיתים

במקביל לעבודתה עם עוז, ענת גרה במדבר והגיעה מדי שנה לעבוד באגמון החולה כצפרית. מתישהו, היה לה חזון שבשביל לפגוש את בעלה לעתיד, היא צריכה לעשות מסיק זיתים בגליל. “הגעתי למסיק, שהסתיים די מהר. יצאתי החוצה וליד האוטו פגשתי את אייל. מהרגע הראשון, היה ברור לשנינו שזה זה” אומרת ענת. וממאז הם בגליל, הורים לנועם ומעיין, גרים בקיבוץ שדה נחמיה, שם הקימה ענת את העסק הראשון שלה כעצמאית מן המניין.

“מגיל צעיר מאוד הייתי מחוברת לטבע, ורציתי לשלב את האהבה שלי עם תקשורת בין בני אדם ואומנות. לא רציתי לוותר על אף אחת מהאהבות שלי. בגיל 24 נהייתי צפרית. בעבודה עם הציפורים, צפיתי איך הן בונות לעצמן קן מהצמחיה וזה ריתק אותי. החלטתי שאני רוצה ללמוד איך לעשות את זה. באותה תקופה לא היו כל כך הרבה מקורות מידע, אך לבסוף מצאתי את המנטוריות שלי”.

ואיך התחביב הזה הפך לעסק?

“במשך שנים קמתי בבוקר ושאלתי את עצמי מה בא לי לעשות ומי ישלם לי כסף לעשות את זה. כשהתחתנתי והבאנו ילדים, הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות כמו פעם. הסתכלתי על עצמי במראה והבנתי שאני מסתכלת על האדם היחיד שיכול לשלם לי הכי הרבה כסף על מה שאני אוהבת – אני. הבנתי שאני צריכה לצאת לדרך עצמאית והקמתי לפני 3 שנים עסק שנקרא ‘מקש לזהב’, בו אני מלמדת איך ללקט צמחים ולקלוע מהם סלים”.

למה זה עניין אותך?

“כי זה עיסוק שמחבר את האדם לטבע, לידיים וללב. אנשים שונים באים אליי כסוג של ריפוי: אמא שכולה, אישה חולת סרטן, גבר שמתקשה לתקשר עם הסביבה. כל אחד מהסיבות שלו”.

אבל אחרי כל השנים שחיפשה את עצמה מבחינה תעסוקתית, ענת חוותה רגע ששינה את חייה. “עבדתי כמשכתבת של סטודנטים במבחנים באנגלית. פשוט הקראתי להם באנגלית את השאלות והתשובות, והם אמרו לי מה לסמן. יום אחד ליוויתי בחורה צעירה וראיתי איך היא מבטלת את עצמה, מביאה את עצמה לכשלון, וזה היה ברור לי מה צריך לעשות בשביל שזה יהיה אחרת. כל השנים הרגשתי נוח עם האנגלית שלי ולא הבנתי שזה ממש קשה לאחרים, כמו שהיה לאמא שלי. החלטתי לפתח שיטה חדשה שתגרום לאנשים להתאהב באנגלית ולהרגיש איתה בנוח. לפעמים החוזקה הכי גדולה שלנו היא הדבר שאנחנו רואים כמובן מאליו, ואף פעם לא חשבתי ללמד אנגלית. עכשיו אני מרגישה שזה ממש הייעוד שלי”.

איך לימוד אנגלית נחשב כייעוד?

“בשבילי זה תיקון. תיקון לטראומות הילדות שלי, תיקון לסיפור המשפחתי שלי, תיקון לסיפור של המדינה שלנו, והכי הרבה- תיקון למי שרוצה לעצמו את המתנה הזו. האנגלית שלנו, הישראלים, היא אנגלית לוחמנית. היא מספרת סיפור של כאב והישרדות שעוברת כמורשת מדור לדור. חשוב לי לתרום משהו כדי לאפשר למי שרוצה להשתחרר מהעול הזה של הלחץ והמתח בקשר לאנגלית. יש אנגלית אחרת- טבעית, מחוייכת, משוחררת מכל הלחץ והביקורת”.

אחרי כל הנדודים, את חושבת שתמשיכי לנדוד או שמצאת את מקומך?

היום אני הרבה יותר מיושבת מפעם, אבל יצר הנדודים חזק ממני. אני לא ממהרת. בינתיים אני נהנת מכל רגע של הירוק הגליל, אבל רוחות המדבר שולחות לפעמים דרישת שלום, שברגע אחד משכיחה  ממני הכל. משהו תמיד קורא לי דרומה, למדבר”.

 

 

 

***

 

 

ענת אזנקוט – תעודת זהות

עברית או אנגלית?

גם וגם. בשבילי זה כמו אבא ואמא. אין אחד שאני אוהבת יותר מהשני.

חורף או קיץ?

אני מאוהבת בכל העונות. לא בן אדם של עונה אחת. אוהבת את הגיוון, השינוי, הדקויות והמעגל.

צפון או דרום?

גם אחרי שנים בגליל, משהו בי תמיד מתגעגע למקום אחר. למדבר, לשלג, לאפריקה. מקומות חשופים יותר.

שכירה או עצמאית?

עצמאית. יש לי יותר מידי אהבות ואני לא יכולה לוותר על אף אחת.

מקום אהוב ביותר שחיית בו?

מכל המקומות שבהם גרתי, הכי אהבתי את עין גדי. משהו בשקט של המדבר ובכחולים של הים עושה לי שקט גדול בלב.

אם היית ציפור, איזה ציפור היית?

לא בטוחה, אולי סנונית. משהו באיך שהיא רוקדת עם הרוח. סנוניות עושות לי חיוך בלב ואני אוהבת איך שהן בונות קן מבוץ. גרגיר אחרי גרגיר. אוהבת את הסבלנות שלהן.

דמות אהובה שהיית רוצה לפגוש?

הייתי שמחה לפגוש שוב את עמוס עוז ז”ל. הייתי רוצה לומר שוב תודה על ההשראה והסבלנות.

ספר שהיית לוקחת לאי בודד?

שר הטבעות. מתמלאת השראה כל פעם מחדש, אפילו שכבר קראתי אותו מאות פעמים. איך איש אחד מצליח לקפל את כל הדרמה האנושית לתוך ספר אחד.

מוזיקאי אהוב?

ברור שהאיש שלי, אייל אזנקוט.

אם לא היית מורה לאנגלית, מה היית?

טוב זה ממש קל כי כשאני לא מורה לאנגלית, אני איפשהו ליד הנחל מלקטת צמחים וקולעת סלים, שזה תענוג צרוף שאני מאחלת לכל אחד ואחת.

מה הכי ישראלי בעינייך?

הכי ישראלי בעיני זה סלט ישראלי קצוץ דק. כזה בדיוק כמו אצלנו אין בשום מקום.

מה הצבע שנותן לך כוח?

וורוד בשביל הרגש, טורקיז בשביל הרוח.

מה המאכל שמשמח אותך?

הכי משמח אותי זה ארטישוק. עם לימון.

 

 

Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn
סגירת תפריט
דברו איתנו