שרה היא אחת מעשרה אחים ואחיות לבית משפחת קדוש. הוריה, אנה ז”ל ואליאס ז”ל עלו מטנג’יר לקרית שמונה. אחיה הקטן ובן הזקונים של המשפחה, אבי, נולד עם תסמונות דאון ושני הוריה הקדישו את כל חייהם למען רווחתו עד שהלכו לעולמם. בגיל 50, אבי מעולם לא יצא מחיק משפחתו וגר עם הוריו, עד לפני 10 שנים כשהם נפטרו. גם אז, החליטו כל אחיו ואחיותיו שאבי יישאר איתם ולא יעבור לגור במוסד. אך השנה, בחול המועד סוכות, מעד אבי ונפל, וכתוצאה מכך שבר את קרסולו ועבר ניתוח קשה שכלל תקופת שיקום. רק אז, שרה ואחיה שקלו להכניס את אבי להוסטל, דבר שבכלל לא רצו לשמוע עליו לפני כן. “אני ממש מתביישת”, אומרת שרה, “כי זה נבע מחוסר מודעות. היום אבי נמצא בהוסטל ה.ל.ה, ממש כאן בקרית שמונה, ואנו מתחרטים על כך שרק עכשיו שמענו על מקום שהוא פשוט מתנה בשבילו”.

 

 

כן, ממש מתחת אפם של כל בני המשפחה, הסתתר לו הוסטל ה.ל.ה אשר מעניק דיור מוגן והקניית מיומנויות חיי יום יום לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, ומסובסד על ידי משרד הרווחה. “אני לא מבינה איך לא שמעתי על המקום קודם כי מדובר בהוסטל ובצוות יוצאים מן הכלל”.

 

למה אף פעם לא החשבתם הוסטל כאופציה?

“אבי מעולם לא יצא מהבית. ההורים שלי חיו ונשמו אותו והקדישו לו את חייהם עד נשימתם האחרונה, מגיל אפס ועד לפני 10 שנים כשהלכו לעולמם. כל החיים שלהם היו בשביל אבי, ואנחנו כולנו היינו בצד, ממש ככה. כשאבא ואמא נפטרו, ישבנו יחד כל האחים והתלבטנו מה לעשות. מצד אחד, הבטחנו להורים שלנו שתמיד נדאג לאבי ושהוא יהיה איתנו, ומצד שני, הייתה לנו דאגה איך הוא יהיה במקום אחר”.

 

ומה קרה אז?

“יש לי שני אחים שגרים באירופה ושתי אחיות שגרות במרכז הארץ. אחרי שאמא נפטרה, אבי עבר לגור עם אחותי הגדולה בקרית שמונה, אבל כמובן שכולנו נרתמנו לעזור. היא לא הייתה לבד. בכל בוקר הוא נסע לעבודה במע”ש עד השעה שלוש. לאחר מכן, הוא הסתובב בעיר, ישב בבית קפה, אכל שווארמה, היה עצמאי לגמרי. כולם מכירים את אבי בקרית שמונה. יום אחד באוקטובר השנה, חול המועד סוכות, אבי ירד מביתה של אחותי ומעד. הוא שבר את הקרסול ובבית החולים לא יכלו לנתח באותו רגע בגלל בצקות שהתפתחו אצלו מהר מאוד. הוא שכב בבית עם גבס במשך שבועיים ולאחר מכן ניתחו אותו והחדירו לו 3 פלטינות לקרסול”.

 

 

איך עברה תקופת השיקום?

“הוא בילה 8 שבועות בשיקום בטבריה, כאשר כל יום אחות אחרת הגיעה לשבת איתו מהבוקר עד הערב. זה היה קשה בשבילו כי זו מסגרת חדשה, הוא לא יכל לצאת מתי שבא לו וגם לא ממש היה נייד. הוא עבר ניתוח קשה מאוד ובכל זאת, מעולם לא התלונן”.

 

ולאחר השיקום, הוא חזר הביתה?

“לאחר השיקום הגענו למבוי סתום. אחותי גרה בקומה השלישית ללא מעלית. לא רצינו להקשות עליה למרות שאבי כבר השתקם ויכל ללכת כרגיל. מצד שני, היא הייתה היחידה שיכלה לקבל אותו כי היא כבר יצאה לפנסיה והשאר היו רוב היום בעבודה. אבל היא כבר בת 75 וזה לא היה פייר מצידנו להפיל את כל האחריות עליה, למרות שאנחנו עוזרות כל הזמן, ואז החלטנו לשמוע על ההוסטל כאפשרות”.

 

איך שמעתם על הוסטל ה.ל.ה?

“יש לנו חבר טוב שגם אחיו חוסה שם וכבר שנים שהוא מספר לי על המקום ומשבח אותו. תמיד כשהוא דיבר איתי על זה- הייתי עוצרת אותו. הוסטל נשמע לי תמיד דבר שלילי, אבל זה נבע מחוסר ידע. כשאבי סיים את השיקום, הטלפון הראשון שעשיתי היה אליו”.

 

שרה ושאר המשפחה הגיעו לביקור בהוסטל שנמצא ממש ליד הבית. “אני מכירה כל חור בקרית שמונה ואף פעם לא הייתי שם”, מספרת שרה. “לא האמנו שיש מקום כזה בקרית שמונה, גם מבחינת הטיפוח של המקום, הנראות, הניקיון, החדרים, פינות הישיבה, חדרי המחשבים. פשוט עמדנו כולנו במקום והיינו בהלם. באותו יום חזרתי הביתה ולא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. החלטתי להגיע לשם עם הבן הצעיר שלי, שמאוד מעורה בכל הקשור לבעלי צרכים מיוחדים באיזור לאחר שניהל את ‘הכנפיים של קרמבו’ במשך 3 שנים. הראיתי לו את המקום ואז התחלתי לשאול שאלות כמו מי מנהל את המקום, מי הם חברי הצוות, מי מבשל מי מכבס לחוסים וכו’. אבי פשוט התרגל לאיכות חיים גבוהה כי הוריי תמיד נתנו לו את הדברים הכי חדשים שיש. לא רצינו לפגוע לו בזה”.

 

 

זה נשמע כאילו גוננתם עליו יותר מדי?

“לגמרי. אנחנו משפחה מגובשת מאוד וגם היום, כשאבי שם, אנחנו לוקחים אותו לסופי שבוע, כל פעם אצל מישהו אחר. בהוסטל מסתכלים עלינו מוזר כי אנחנו כל יום שם, ומצד שני, יש שם חוסים שאין להם אף אחד”.

 

שרה מספרת כי להוסטל יש 3 סניפים באזור, שאחד מהם בקרית שמונה ברחוב שפרינצק, ואת שלושתם מנהל אלעד הרשקוביץ, עליו שרה מספרת בגאווה כמעט אימהית: “אלעד הוא בן אדם נדיר שכנראה התברך על ידי אלוהים. אני כל חיי עובדת עם קהל וקשה למצוא מישהו עם כל כך הרבה נתינה, סבלנות ותעצומות נפש. הוא חי את זה 24 שעות ביממה. אני מתמלאת גאווה שאני יודעת שמדובר בבן למשפחה שורשית בקרית שמונה, זה לא מובן מאליו וצריך הרבה כוחות בשביל התפקיד הזה. לפני כמה חודשים אירגנו בהוסטל טיסה לבורגס. רק הלוגיסטיקה של הדבר הזה מסובכת מאוד. לדאוג לחוסים לדרכונים בתוקף, לתרופות שלהם, ואז לדאוג להם בטיול עצמו. השבוע הם נסעו לטיול במשך יומיים בעכו. דברים שקשה מאוד לתכנן אותם”.

 

נראה שהם מקלים גם על בני המשפחה בתפקוד היומיומי.

“ברור. פעם היינו לוקחים את אבי לקופת חולים, לקנות תרופות. היום הם עושים את זה. הם משקיעים בכל אחד ובצרכים שלו. אפילו בנושא התזונה- יש להם כל כך הרבה סוגי לחמים- לסכרתיים, לחולי צליאק, הם מבצעים מעקב רפואי, לכל אחד יש את תא התרופות שלו. הכל שם מאוד מסודר”.

 

מה החוסים עושים במהלך היום?

“אבי עדיין עובד במע”ש עד השעה שלוש. אחר הצהריים יש להם חוגים, יש סטודנטים ממכללת תל-חי שבאים לשבת איתם, לארח להם חברה. אבי עדיין מתעקש ללכת לבית קפה כל יום בחמש, אבל יש להם פעילויות מעשירות”.

 

באחד הביקורים שלו בבית הקפה באחד הקניונים בעיר, אבי נתקל בפרימיטיביות של ממש. “אבי הגיע לקניון בשביל לשבת בבית הקפה האהוב עליו, אך המאבטח לא נתן לו להיכנס”, מספרת שרה. “הבן שלי היה שם והסריט את כל השיחה. הוא אמר לו שיזמין משטרה כי זה לא מקובל שהוא לא יכניס אותו. בסופו של דבר הוא נתן לו להיכנס אבל אני לא הייתי מוכנה לוותר. שלחתי את הסרטון ל’צינור לילה’. לאחר מכן, השומר הגיע והתנצל בפניי. אני חושבת שגם אם אתה לא מסוגל לקבל את השונה, אל תזלזל או תתנכל לו. יש אנשים שמקבלים את השוני ויש כאלה שלא. אני לא שופטת. יש הרבה רוע בכל מקום. אנחנו נולדנו לתוך זה, מעולם לא התביישנו באבי או  הסתרנו אותו. מי שפרימיטיבי יסתכל על זה בצורה לא טובה, אבל בן אדם עם אינטליגנציה מינימלית יבין שאין מה להסתיר”.

 

איך לדעתך ניתן לשנות את היחס של החברה לשונה?

“אני חושבת שהיום הנושא של קבלת האחר עלה כמה מדרגות, זה כבר לא מה שהיה פעם. האלוף במיל’ דורון אלמוג קיבל את פרס ישראל על התרומה שלו לחברה ולמדינה (אלמוג הוא פעיל חברתי למען אנשים עם לקות שכלית ויו”ר הכפר השיקומי עלה נגב נחלת ערן-ש.פ). זה רק מראה כמה מקבלים אותו ונותנים לו במה על פועלו למען בעלי המוגבלויות, לאחר שבנו סבל מאוטיזם ופיגור שכלי קשה ונפטר בגיל 23. פעם, אם נולד ילד בעל מוגבלות, ישר היו שולחים אותו למוסד, מתביישים בו. היום משאירים אותו בבית, מחברים אותו לחברה ולקהילה. יש הרבה יותר מודעות לצרכים מיוחדים מכל הסוגים, כולל לקויות למידה, אוטיזם, עיכוב התפתחותי וכו’.”

 

לסיום, שרה מבקשת להעביר מסר למשפחות שנמצאות במצב שהיה דומה לשלה: “בתקופה שיש כל כך הרבה תלונות בעיר, פוליטיקה, ליקויים ומה לא, אנשים צריכים לדעת שיש פה פנינה אמיתית בעיר, מקום שנמצא ממש כאן לידינו אבל אנחנו לא מספיק מודעים אליו. עובדים שם אנשים מתוכנו. זה לא כמו לשלוח בן משפחה למקום במרכז הארץ שאין לך מושג מי מטפל שם ואין לך גישה אליו. אני מגיעה לבקר את אבי מתי שאני רוצה, מכירה את אנשי הצוות, וחשוב שאנשים ידעו שהמקום המדהים הזה קיים”.