מוש הראל הגיע לקיבוץ איילת השחר כשהיה בן 12 לאחר שאימו התחתנה עם הסנדלר של הקיבוץ * היום, 22 שנה לאחר מכן, עם תואר בכלכלה וקריירה כמרצה ומפתח יזמות עסקית, הוא מנהל את הסנדלריה היחידה בארץ שעובדת במתכונתה המקורית, כפי שעבדה בשנות ה-30 של המאה הקודמת * במקביל לשינוי התעסוקתי, מוש עבר בשנה האחרונה קריסה מערכתית והסנדלריה הייתה סגורה במשך כמה חודשים * לאחר טיפול אינטנסיבי, מוש חזר לפעילות לפני מספר שבועות, ועכשיו הוא לומד ללכת מחדש. הסנדלר לא הולך יחף.

 

הסנדלריה של איילת השחר החלה אי שם בשנות ה-40 של המאה הקודמת בצריף פח לוהט. בעלון הקיבוץ מדצמבר 1951 נכתב: “סוף סוף נשמנו לרווחה, הסנדלריה עברה לבית א'”- הבית הראשון שנבנה בקיבוץ במקומו החדש ב-1923, ששימש בימיו הראשונים למגורים לכמה משפחות יחד, כאשר כל משפחה התגוררה בחדר אחר.

עם השנים, הלכו ונעלמו הסנדלרים וגם הנעליים. הסנדלר האחרון שנותר בקיבוץ הוא שאול שבתאי, אביו החורג של מוש הראל, הבעלים של הסנדלריה במתכונתה החדשה. שבתאי החל ללמוד את מלאכת הסנדלרות בגיל 14. המצב הרעוע של המבנה גרם לשאול סוף סוף לתלות את הסנדלים בשנת 2009 ולסיים את עבודתו כסנדלר הוותיק של הקיבוץ. אך הסיפור של הסנדלריה היה רחוק מלהסתיים.

לאחר פנייה של מוש למועצה לשימור אתרים, הסנדרליה הוותיקה קיבלה החייאה מחדש והחל תהליך השיפוץ והשימור. תהליך השימור כלל סידור המקום ותיעודו, כפי שנשמר במשך 80 שנות פעילותו. רק לאחר מכן החל הפינוי ועבודות השחזור של המבנה עצמו.

מוש הראל נולד וגדל ברמת גן. אם מישהו היה אומר לו שבגיל 43 הוא יתפעל סנדלריה וותיקה בקיבוץ בגליל, הוא וודאי היה מגחך. “כשהייתי בן 12 עברנו מרמת גן לאיילת השחר כסוג של איחוד משפחות” מספר מוש. “אמא שלי התחתנה עם הסנדלר של הקיבוץ. זו לא הייתה סתם סנדלריה לתיקונים, אלא ממש בית מלאכה שייצר סנדלים ונעלי עבודה”.

ילד עירוני עובר לכפר, איך הרגשת?

“הרגשתי שזה היה ממש גלגל הצלה עבורי. גדלתי בשכונה גרועה בפאתי רמת גן, הרבה מאוד פשע, ויכולתי להגיע למקומות אחרים בחיים. אמא הייתה בחברת נוער באיילת השחר כשהייתה צעירה, כך שהיא הכירה את הנפשות הפועלות. לא סתם הגענו לכאן. אני הייתי בכיתה ו’ ועברתי יחד עם שני האחים שלי ואמא, שהתחתנה עם שאול, הסנדלר של הקיבוץ, שהיה בעצם האבא המגדל שלי”.

 

רב-תחומי

מוש מספר ששאול עבד בסנדלריה מגיל 14 במשך עשרות שנים. “סמוך להפרטת הקיבוץ, בשנות ה-90, שאול נשאר הסנדלר היחיד בקיבוץ, מתוך צוות של חמישה סנדלרים שעבדו במרץ במשך שנים רבות. הוא היה הצעיר בחבורה והיום הוא בן 73”.

יצא לך לעבוד איתו כילד?

“ממש לא. באתי לשם בעיקר לשחק. בשנות ה-90, הסנדלריה הפסיקה כמעט לגמרי את פעילותה, אבל המקום נותר עומד, ושאול החזיק אותו על חשבונו. הקיבוץ כבר היה מופרט ולמרות שהוא כמעט ולא עשה כלום במקום, הוא המשיך לתחזק אותו מכספו הפרטי”.

כל קשר של מוש לעבודות המלאכה של פעם הוא מקרי בהחלט. הוא היה להטוטן במשך 12 שנה וגם עבד כקונדיטור. “תמיד הייתי רב תחומי ובגיל 31 החלטתי להוציא תואר בכלכלה. בשנת הלימודים האחרונה שלי, חיפשתי פרויקט לעשות עליו את הסמינריון שלי ולבנות לו תוכנית עסקית. בדיוק באותה תקופה, הסנדלריה החלה לקרוס. המבנה של הסנדלריה היה רעוע וישן מאוד. הוא אחד מבתי האבן הראשונים שנבנו בגליל בתחילת שנות ה-20, מדהים ביופיו, ורציתי לשמר אותו”.

מוש בנה “תוכנית חלום”, כפי שהוא קורא לה, ופנה לראש המועצה ולמועצה לשימור אתרים. “הם החליטו להרים את הכפפה ולהוציא את זה לפועל והשקיעו מעל 600 אלף שקלים בשימור הפיזי של המבנה ובכל התוכן שבתוכו- הציוד והכלים. עבודת השימור ארכה שנה וחצי ובסיומה, המקום הפך לבית המלאכה היחיד בישראל שעובד במתכונת המקורית, כפי שהיה בשנות ה-30 של המאה הקודמת”.

בתהליך שימור של הסנדלריה נמצאו אלפי פריטים שנערמו עם השנים אחד על גבי השני- טביעות כפות רגליים של ילדי הקיבוץ, מסמרי עץ ומתכת, עורות מסוגים שונים, מכונות תפירה וכלי עבודה בעור.

הגעת עם תוכנית חלומית, מה גרם למועצה לשימור אתרים ולמועצה האזורית להשקיע ברעיון?

“הייתה לי תוכנית שכבשה אותם כנראה. אני בכלל תכננתי ששאול ימשיך לתפעל את הסנדלריה בפנסיה. רציתי שזה יחזור להיות מקום שעושים בו תיקונים, יחד עם אירוח של קבוצות שיגיעו לשמוע על ההיסטוריה של המקום. דיברתי על זה קצת עם שאול והוא אמר שזה נשמע לו נחמד. נכנסו לעבודת שימור אינטנסיבית ודקדקנית, שארכה שנה וחצי בערך, שבסופה קיבלנו בית מלאכה שמשלב מרכז מבקרים ופעילויות יצירה בסגנון של פעם”.

 

יהיה בסדר

אבל הבעיות התחילו עם סיום עבודות השימור. “החלו לסקר את פרויקט הסנדלריה בעיתונים ובטלוויזיה, ושאול אמר לי שהוא מרגיש שזה גדול עליו. הוא כבר הלך והתבגר ואמר לי שהוא משחרר. לא יכולתי לשחרר כי נתתי הבטחות לכל מיני גופים, אז הוא ענה לי” ‘בסדר, אתה תסתדר’. העיניים של כולם הסתכלו עליי אז החלטתי לזרום עם זה. ככה בעצם המצאתי את עצמי מחדש בתור סנדלר”.

סיימת תואר בכלכלה, מה גרם לך להפוך פתאום לסנדלר?

“לאחר שסיימתי את הלימודים, התחלתי לעסוק בהדרכות של יזמות עסקית. הפכתי להיות מרצה בכיר במעוף והחלטתי שאני לוקח את הסנדלריה כסוג של מעבדה. זו הייתה הזדמנות עבורי להפעיל עסק פיזי ולא רק לספק שירותים. בדקתי אם אני באמת יכול ליישם את מה שאני מלמד, ובעל כורחי הפכתי להיות סנדלר ומעצב נעליים”.

אתה מעצב ומייצר פיזית או שיש לך עובדים?

“אני עושה הכל- ONE MAN SHOW. פשוט למדתי את התחום, פניתי לאנשי מקצוע בארץ וביקשתי שיעזרו לי להפעיל את בית המלאכה. התחייבתי והייתי חייב  לקיים את מה שהבטחתי עם מלאכת השימור. זה היה ממש ברור ולקח לי שנה בערך ללמוד איך לייצר זוג סנדלים שאני ממש יכול למכור. הפכתי להיות בעל עסק ויישמתי את כל הכלים המקצועיים והתאורתיים שהיו לי, ובמקביל, ניהלתי קריירה בתור מפתח תוכניות יזמות. פיתחתי תוכנית מדהימה שהיום עובדת בפריסה ארצית: ‘גמלאים בונים עסקים’, תוכנית יזמות לגיל השלישי, יחד עם בית ותיקי הגליל. אפילו קיבלנו עליו פרס בינלאומי כי זה היה מהלך פורץ דרך. במקביל, הצלחתי לנהל את בית המלאכה, שמייצר היום נעליים, כפכפים וסנדלים”.

בזמן שהוא לא ייצר, מוש אירח קבוצות של משפחות או יחידים וערך להם סיורי הדרכה על ההיסטוריה של המקום ושלבי הייצור בבית המלאכה. אבל הוא לא היה לבד. “עבדתי על כמה פרויקטים עסקיים ושילבתי אותם בסנדלריה. למשל, המקום הפך להיות בית לאנשים שחולמים ללמוד כיצד לייצר נעליים. היו אצלי כמה מתמחים שבאו והתנסו בעבודה, בדיוק כמוני, והיום הם כבר בעלי מותגים עצמאיים. כמו כן, פיתחתי את המותג ‘פטיטוס’, שזה מותג של נעלי תינוקות, אותן מייצרים גמלאים וגמלאיות במסגרת הפרויקט המשותף שלנו עם בית ותיקי הגליל”.

ומה עם שאול? לא היה חלק מזה?

“שאול פרש. אני, לעומת זאת, לקחתי את זה צעד קדימה.  הסתובבתי בעולם במסגרת הדרכות שהעברתי ולימדתי אוכלוסיות חלשות איך להקים עסקים קטנים. שנה שעברה הייתי בסיני וראיתי נשים בדואיות מייצרות חרוזים יפניים. פיתחנו ליין משותף שאותו אני מוכר בסנדלריה. אותו דבר היה לי עם נשים באוגנדה. זה ממש מפעל חיי”.

בתור ילד, דמיינת שתגיע למקום בו עבד אביך החורג?

“ממש לא. עשינו סרט דוקומנטרי על תקופת השימור ורואים שאבא קצת גמגם שם. זה עצבן אותי והחלטתי שאני אעשה את זה בעצמי. ככה אני, עקשן. ואז באמת יצא שעשיתי את הכל לבד, כולל פעילויות יצירה, הדרכות וסיורים”.

 

לומד ללכת מחדש

מלבד השינוי התעסוקתי, מוש עבר מהפך גם בחייו האישיים. לפני 3 שנים הוא נפרד מבת זוגתו במשך 16 שנים עם שלושה ילדים משותפים. זמן קצר לאחר מכן, הוא פגש בת זוג אחרת, והשניים נפרדו לפני 4 וחצי חודשים. פרידה שהשאירה את מוש שבור. “בדיוק לאחר הפרידה, עברתי התמוטטות וקריסת מערכות כללית. מאז אני בטיפול אינטנסיבי וממש לאחרונה מתחיל לעמוד על הרגליים. הפרידה כנראה הייתה הטריגר לקריסה הטוטאלית, אבל היו דברים נוספים שהדחקתי במהלך השנים, ופתאום הם צצו בצורה הכי קשוחה שיש. היום אני לומד ללכת מחדש”.

“זה מוזר. הייתי איש עסקים, נסעתי לחו”ל, פגשתי שגרירים, הרצתי ביו יורק, נהייתי ‘איש חשוב’, אבל כנראה שיש דברים ברקע שאי אפשר להשתיק אותם. הם ייצאו כשתהיה להם הזדמנות, וזה בדיוק מה שקרה”.

לאחר הסגירה הזמנית של הסנדלריה, בשל מצבו הנפשי, מוש חזר לאחרונה לפעילות. “כל הדברים שלא טיפלתי בהם במשך שנים גרמו לי להתמוטט. עכשיו אני משקיע בעצמי כמו שלא עשיתי עשרות שנים. הסנדלריה הייתה סגורה במשך 3 חודשים ועכשיו אני חוזר לפעילות. במקביל, חזרתי גם להדרכות ולפיתוח יזמות. חלק מתהליך הריפוי שלי היה לחזור לעשייה, וזה לא פשוט. היה קשה לי לתפקד כי החיים די התפוצצו לי בפרצוף. עברתי מוות קליני וחזרתי לחיים עם געגועים עזים לבת זוגתי, שכנראה לעולם לא תחזור אליי, והיום אני בעיקר מטפל בעצמי. לומד איך ללכת, בגדול”.