מידע 8

  • מידע 8, ת.ד 682, קריית שמונה
  • 1-700-703388
  • ziv.meida8@gmail.com

לפני כשבוע נפתחה קבוצת “הצלחה בגליל” הרביעית במספר בחצי שנה. נתון לא רע שמסמל שיש עוד ועוד נשים בגליל העליון שרוצות להצליח ובגדול. ההצלחה של הקורס גרמה לי להרים טלפון ליוזמת הקבוצות, רות’קה נוי שפירא מקיבוץ יפתח, שהפכה ממעצבת גרפית מוכשרת לסוג של מנטורית עבור נשות הגליל.

 

רות’קה נוי שפירא. צילום: עיינה קפלן

 

רות’קה נולדה וגדלה בקיבוץ כפר גלעדי. בקיבוץ יפתח היא מתגוררת כבר קרוב ל-14 שנה יחד עם בעלה חגי ושלושת בניהם. “אף פעם לא האמנתי שאגור בקיבוץ יפתח”, מספרת רות’קה בשעשוע, “אבל באמת מדובר בקיבוץ מדהים”, היא מוסיפה.

כשרות’קה הייתה כבר גדולה מספיק, היא החליטה שזה הזמן לצאת לעיר הגדולה, אבל לא ללא מטרה. רות’קה ידעה בדיוק מה היא רוצה – ללמוד עיצוב גרפי. “זו הפעם הראשונה שהבנתי מה זה לרצות”, אומרת רות’קה, “וזה יוביל אותי מאוחר יותר לקבוצות ההצלחה”.

ומה בדיוק רצית?

“רציתי ללמוד בתל אביב עיצוב גרפי. אחד הדברים החשובים ביותר בהצלחה זה לדעת מה את רוצה. זה השלב עוד לפני שמשיגים אותו. לדעת ולהבין את הרצון שלנו זו מתנה. יש הרבה פעמים בחיים שאנחנו לא יודעות שאנחנו רוצות. ברגע שמרגישים את זה, מזהים את הרצון, צריך ללכת על זה עד הסוף. אם אתה לא יודע לאן אתה רוצה ללכת, אז אתה יכול להגיע לכל מיני מקומות”.

ואת ידעת.

“בגיל 23 נסעתי לתל אביב. ידעתי שאני רוצה ללמוד עיצוב גרפי אבל לא ידעתי למה. פשוט ממש רציתי. היה לנו חבר טוב בשם דני גרמן שהוא צייר, והוא היה מבחינתי העיצוב הגרפי, למרות שהוא היה בכלל מאייר. אני זוכרת שישבתי בקיבוץ בוועדת לימודים. הקיבוץ אז מימן את הלימודים עבור החברים והייתי צריכה לשכנע אותם למה כדאי להם לשלוח אותי ללימודים. אני כבר לא זוכרת מה אמרתי, כי הייתי ממש בלחץ, אבל אני זוכרת שהיה המון להט ותשוקה, והם הסכימו. למדתי 4 שנים בתל אביב, בויטל- המרכז ללימודי עיצוב, שנמצא אז בשכונת פלורנטין, היום הוא כבר חלק משנקר. זה היה מעין בית ספר אלטרנטיבי לבצלאל, מאוד חופשי, ואלו היו 4 שנים  של גילוי ויצירה. זה היה מקום מדהים ותקופה מדהימה”.

קיבוצניקית בדרום תל אביב, בין מסגריות ורפדים, איך הייתה החוויה?

“היה לי מדהים, היה הרפתקני, והיה לי גם ברור מה אני עושה שם. זה לא שנסעתי להיזרק בתל אביב. הייתה לי דירה עם שותפה מהגליל, קניתי טוסטוס והגעתי לכל מקום שאני רוצה בקלות. זו הייתה חגיגה של עצמאות, ובית הספר היה ממש כמו בית. היו שם חיי קהילה”.

 

 

לאחר 4 שנים מדהימות בתל אביב, רות’קה רצתה עוד. במהלך השנה הרביעית ללימודיה, התקיים ה”פסטיויטל” עם מרצים מחו”ל. היא פגשה מישהי מלונדון והבינה שישנה תוכנית ללימודי תואר שני באנגליה לעיצוב גרפי ושהיא פשוט חייבת להגיע לשם. “לא הצלחתי להשיג מלגות, אבל זה לא עצר אותי. שוב, העניין של הרצון. פשוט עבדתי קשה מאוד. נשארתי תקופה בתל אביב, אני וחגי התחתנו, ובשנת 2000 טסנו יחד ללונדון ללימודים שלי”.

יכולת להסתדר גם עם תואר ראשון, למה תואר שני, ועוד בלונדון?

“כמו כל דבר בחיים, ככל שלומדים יותר- מגיעים לעומקים גדולים יותר. רציתי לפתוח לעצמי את האפשרויות של ה’בינלאומי’, רציתי לטעום מהעולם הגדול, לספוג עוד ידע, וגם עניין הלימודים בחו”ל קסם לי מאוד”.

 

 

רות’קה וחגי גרו בלונדון במשך 4 שנים, ושם נולד גם בנם הבכור, איתי, שהוא כיום כבר בן 17. על ההריון היא גילתה מוקדם יותר מהרגיל. “התחלתי ללמוד וכבר בסמסטר השני גיליתי שאני בהריון עם איתי. מה שגרם לתואר שלי להתארך”.

איך היו החיים בלונדון?

“גרנו בשכונה טובה במעונות הסטודנטים, שם גרו סטודנטים זרים מכל העולם. זו הייתה תקופה מהנה, הכרנו אנשים מכל העולם. לאחר 4 שנים, חגי החליט שהוא כבר מוכן להשתקע ולקנות בית. אבל אז חלה נקודת מפנה”.

בגיל שנתיים בערך, רות’קה הבינה שאיתי זקוק לעזרה מיוחדת.היא התחילה בסדרה של אבחונים, אך הבינה שזה הזמן לחזור לארץ. “בשביל לעזור לאיתי הבנתי שאני צריכה להיות בבית, קרובה למשפחה. בנוסף, כבר התגעגעתי לשמש הישראלית ולחברים שלנו”, מספרת רות’קה. “אבא שלי חשש מהחזרה, כי באותה תקופה הייתה האינתיפאדה השנייה והיו פיגוע התאבדות ברחבי הארץ. אני זוכרת שהוא אמר לי: ‘רות’קה, אין לך לאן לחזור’, וזה ממש שבר אותי. הרגשתי שהוא ממש מפחד שנחזור לארץ, אבל זה לא עניין אותי. רציתי לחזור לארץ ולגור כאן, בגליל. וכאן בעצם הסיפור שלי מתחיל. עשיתי את כל הסיבוב, צברתי את כל הידע, ועכשיו הגיע הזמן להשפיע כאן”.

רות’קה וחגי חזרו לארץ כשאיתי בן 3 ורות’קה בהריון שני. היא שקלה לחזור לכפר גלעדי שטרם הופרט, ולכן החליטה לחפש מקום אחר, בו תוכל להיות עצמאית. “ביפתח כבר הייתה הפרטה ואני רציתי להיות עצמאית. לא יכולתי לסבול שאומרים לי מה לעשות.בקיבוץ לא מופרט, את תלויה באישור של הקיבוץ בשביל לפתוח עסק, וזה מה שגרם לי לרצות לעבור ליפתח”.

אז גרתם מאז ביפתח?

“לא. לא היה מקום בקיבוץ, אז גרנו שנה נפלאה במלכיה, פגשנו אנשים מקסימים, ואז עברנו ליפתח. מאז אנחנו שם”.

לאחר החזרה לארץ, איתי אובחן על הספקטרום האוטיסטי. רות’קה מספרת כי האנשים ביפתח קיבלו אותו ואת משפחתה יפה מאוד. “מבחינתי, הדרך בה מתנהגים לאיתי היא הפרמטר הכי חשוב. הייתה רכזת חינוך בקיבוץ שהייתה מקסימה אלינו. לפעמים מה שהורה צריך זה פשוט חיבוק”, מספרת רות’קה. “כשאיתי היה בן 3, נולד עומר (14) ושנה לאחר מכן, נולד יונתן (13)”.

כשהגעת ליפתח כבר הקמת עסק?

“עדיין לא. הילדים היו קטנים, איתי היה זקוק ליחס מיוחד, ואני העברתי קורסים של קומיקס בבתי ספר דרך קרן קרב בזכות הידע שלי באיור. כשיונתן היה בן שנה, החלטתי שזה הזמן לצאת מהבית ולהקים עסק”.

איך הצלחת לשלב את ההורות עם הקריירה?

“בשביל שזה יצליח, צריך שילוב של דברים. באופי שלי אני אוהבת את העצמאות שלי. מצד שני, איתי היו זקוק להרבה שעות שלנו ולכן באותה תקופה החלטתי למצוא עבודה שיותר מתאימה וגמישה לי, תקופה בה לימדתי. העסק שלי נתפר בהתאם ליכולות שלי עם הילדים. לפני 11 שנה הקמתי את הסטודיו שלי בצומת כ”ח ומאז אני שם. זה פשוט הציל אותי. בבית כבר לא היה לי מקום וגם הייתי חייבת את ההפרדה הזו מהבית, הכביסות, הנקיונות וכו’, לבין העסק. זו אווירה אחרת, וזה הוכיח את עצמו”.

היום את מלמדת איך לשווק עסק. איך שיווקת את עצמך בתחילת הדרך?

“כאן בעצם מתחיל הסיפור של ‘הצלחה בגליל’. בתחילת דרכי, איכשהו הצלחתי לקבל עבודה. לא ידעתי כלום על שיווק. למדתי שנים רבות עיצוב גרפי, אבל שום דבר על שיווק. במקרה לגמרי, זוג חברים ביקש שאאייר לו סט של ציורים עבור מחקר לאוניברסיטה. היה לי מזל ותפסתי את ההזדמנות”.

אבל רות’קה הבינה שזה לא מספיק וחיפשה דרכים לשווק את עצמה. אמיר הרדוף, שהיה אז מנטור מס’ 1 לעסקים בארץ, קיים כנס גדול בקיבוץ הגושרים.”הלכתי לכנס ושם נפקחו עיניי. השקעתי את 200 השקלים הראשונים שלי בללמוד מה זה שיווק.  הבנתי שאם אני רוצה עסק, אז רק עכשיו התחלתי ללמוד, ומאותו רגע לא הפסקתי לחקור את הנושא”.

יש כאלה שמעדיפים לשלם למישהו שיעשה עבורם של עבודת השיווק.

“אני מאמינה שבשלבים מסוימים בעסק כדאי להביא אנשי מקצוע שיעזרו, אבל כל בעל עסק צריך ללמוד כיצד לשווק את עצמו ולספר את הסיפור האותנטי שלו. שיווק זה פשוט לאהוב את הלקוחות שלך. כל בעל עסק אוהב את הלקוחות שלו ולכן זה קל מאוד ללמוד כיצד לעשות שיווק נכון”.

מהי קבוצת הצלחה בעצם? ובמה זה שונה מכנסים, ייעוץ עסקי וכו’?

“בזמנו הצטרפתי לקבוצת ההצלחה של אמיר, היה לי מנטור שעזר לי להגיע ליעד שאני רוצה. קבוצת הצלחה זה קבוצה של אנשים עם הרבה חוכמה, במקרה של הקבוצות שלי זה הרבה נשים שיש להם נטוורקינג אדיר והן יודעות לעזור אחת לשנייה. בקבוצה מתרחש תהליך של הגעה ליעד שאת קובעת מראש. ראיתי פעמים רבות שנשים רוצות משהו, אבל לא מצליחות להגיע אליו, ויש לי סיבה”.

כמו מה, למשל?

“לפעמים זה בהירות, לפעמים זה ידע טכנולוגי. יש אנשים שקשה להם אפילו לכתוב פוסט בגלל החשיפה. בקבוצת הצלחה בגליל אני לוקחת מישהי שמצהירה שהיא רוצה משהו ועוזרת לה להגיע ליעד מסויים. זה תהליך שיש בו תוצאות בגלל הכוח של הקבוצה ולא אחד-על-אחד. נשים הרבה פעמים לא שמות את עצמן במרכז. זה תמיד הילדים או הבעל, וכשכבר הן עושות משהו-הן לא מתוגמלות עליו. פגשתי נשים שמחזיקות עסק זמן רב אך שוכחות לקחת לעצמן משכורת, אז איזה מין עסק זה?”.

לפעמים זה גם קשור במיקום. יש שיאמרו שבגליל קשה להצליח.

“אני, למשל, לקחתי את הידע שלי והעברתי אותו הלאה. אני מעבירה קורסים אינטרנטים וישנם אנשים ברחבי הארץ וגם כאלה בחו”ל שמקבלים את ההדרכות שלי בזמן שאני יושבת כאן בגליל. הפריפריה היא מרכז העולם, איפה שאתה נמצא זה מרכז העולם. בכל מקום אפשר להצליח אם רק נגייס את הכלים הנכונים. הטכנולוגיה מאפשרת לנו לפרוץ את העניין המקומי”.

 

 

אם אני אדריכלית, למשל, אני לא יכולה לנסוע ברחבי הארץ. אני תלויה במקום.

“כן, אבל אני יכולה גם לערוך סדנאות או לכתוב ספר בנושא ויש עוד הרבה מוצרים שאני יכולה למכור. העניין הוא לייצר עסק מרובה הכנסות ולא להיות מקובע על דבר אחד. צריך להבין מה הלקוח צריך. צריך לדעת איך לפתור בעיות. אני הקמתי קורסים שעוזרים לבעלי עסקים לעצב את החומרים שלהם, במקביל לעבודה שלי כמעצבת”.

אז לא באמת קשה לעבוד בפריפריה?

“אני שומעת את זה הרבה אבל אני לא מאמינה בזה.יש עבודה בשפע ואנחנו צריכים ליצור הזדמנויות, ליצור ‘אוקיינוס כחול’. אפשר למצוא עבודה שקרובה לעיסוק שלך, להבין איפה הקהל שלך נמצא ומה הוא צריך עכשיו. לחשוב טיפה אחרת. בקבוצה אני רואה את הנשים נפתחות כמו פרחים. הן רק היו צריכות את הדחיפה הזאת. הקבוצה הרביעית ממש עכשיו נפתחה ועד כה, מחודש מרץ, סיימו כבר 80 נשים שמדברות באותה שפה. בחצי שנה הזו ראיתי כל כך הרבה עשייה. התוצאות מדברות בעד עצמן ויש התעוררות”.

אילו נשים פגשת בקבוצה?

“נשים שיש להן עסק כבר 10 שנים אבל הן מרגישות תקועות, נשים שרק התחילו בשנה האחרונה ונשים שהן בין לבין. סיימו פרק א’ בחיים ועכשיו הן רוצות לממש את עצמן. טווח הגילאים בקבוצה נע בין 30 ל-70. ישנן צלמות, אדריכליות, מעצבות פנים,  מטפלות מכל מיני תחומים, מרצות, בעלות חנויות וכו’.”

למה דווקא קבוצה של נשים בלבד?

“זה לא היה לי ברור בהתחלה אבל פירסמתי מודעה בפייסבוק והייתה היענות גדולה. הקורס הראשון כבר התמלא בנשים, אז זרמתי עם הצורך. לנשים יש צרכים אחרים, אתגרים אחרים, והשיח הוא שונה”.

כיצד הגיע השילוב של הקבוצה עם “מעברים” של המועצות גליל עליון ומבואות החרמון?

“מעברים הציעו לי עזרה כשפירסמתי את הפוסט. ידעתי שהם עוזרים לעסקים ופשוט מההתחלה גם הם הבינו שיש כאן משהו טוב לבעלות עסקים. הם נרתמו מיד לעניין. בקרוב יתקיים גם כנס גדול שיקרא ‘מובילות להצלחה בגליל’, ובו יהיו הרצאות, כלים להצלחה בעידן החדש, איך לעשות את זה נכון, איך לזהות את החוזקות שלנו ועוד”.

 

רות’קה מציינת כי “הרבה פעמים אנחנו מחכות לרגע המתאים, לרגע בו נהיה גדולות, אבל ההיפך הוא הנכון. כשעושים דברים גדולים אז נהיים גדולים. המציאות הופכת למשהו גדול. צריך לעשות משהו מעבר לעצמך. קצת יותר ממה שאת עושה היום, ושם נמצאת ההצלחה”.

מישהי שרוצה להתחיל עסק עכשיו, מה תייעצי לה?

“תמיד אני אומרת שיש לנו אחריות בתור נשים או אמהות מפרנסות. אם את רוצה להקים עסק, כדאי לבנות קודם תשתית. אם את שכירה ורוצה לעשות משהו חדש, אז קודם הירשמי לקורסים, תבני את עצמך, בהדרגה רדי לחצי משרה, תבני לעצמך שוק, ורק אז לעשות את המהלך. לא כדאי לעשות דברים בבום. אבל בשום פנים לא לוותר על החלום”.

יש גיל להצלחה?

“לעולם לא. זה משהו חזק ממך. הגיל הוא לא עניין. יש בקבוצה שלנו מישהי בת 70 והיא ללא ספק האישה הכי צעירה שראיתי. זה פשוט מרתק לראות את הלהט שלה אחרי שנים של עבודה וגידול ילדים. לעולם לא מאוחר מדי”.

ולסיום, מה הטיפ הכי חשוב להצלחה?

“זה מחולק לשלושה: לרצות את זה, להכריז על זה ולעשות את זה. וכמובן, לא לשכוח להתמיד. אם עוברת שנה וכלום לא קורה, משהו במכונה לא עובד וכדאי לבקש עזרה. לפעמים זה רק הידע שחסר. בנוסף, בשביל להצליח צריך להיות רעב לזה. אם נוח לך מדי-זה לא יקרה. צריך מאוד לרצות. אי אפשר ללמד מישהו לרצות משהו, זה צריך לבוא מתוכו. צריך לקחת אחריות ולא לחכות שיום אחד זה יקרה מעצמו”.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
סגירת תפריט
דברו איתנו
הקודם
הבא